ימינו בטל השמוש בקנקנתום הטבעי ובמקומו משתמשים בגפרת ברזל סינטטית שמיוצרת בבית חרושת מברזל וחומצה גופריתנית. החומצה הגופריתנית נשארת בדיו, מזיקה לדיו היבש, שורפת את פני הקלף, וגורמת לדיו ליפול מהקלף ולפסול את הכתב.
דיו עפצים וגפרת-ברזל מאבד את צבעו השחור עם הזמן ונעשה אדום. הסיבה היא שגפרת הברזל עשויה מברזל וחומצה גופריתנית. הברזל מתחבר עם החומצה במי העפצים ונותן סוג של חלודה בצבע שחור. זה מקור הצבע השחור בדיו הזה. אחרי הכתיבה החלודה השחורה בולעת חמצן מהאויר והופכת לחלודה רגילה בצבע אדום/חום. אם כל החלודה השחורה תהפוך לחלודה רגילה, יאבד הדיו את צבעו השחור ויהיה כולו אדום/חום.. לעומת זאת, בסת"ם כתובים בדיו עשן הדיו נשאר שחור לנצח. בלי גפרת-ברזל אין ברזל, אין חלודה, ואין צבע אדום.
המגילות הגנוזות מתקופת הבית השני, שנמצאו במדבר יהודה, נכתבו בדיו עשן בלי קנקנתום. הדיו נשאר שחור על הקלף במשך 2,000 שנה.
בתקופה מאוחרת יותר הוסיפו לדיו עפצים וקנקנתום גם גומא שמשמש כדבק נוסף. כשהגומא מתייבש, הדיו נעשה שביר ונסדק. רוב הפגמים והפסולים שנמצאים כיום בסת"ם, נגרמים ע"י סדקים ושברים בדיו עפצים וקנקנתום עם גומא.
בדיו עפצים וגפרת-ברזל יש חומצה גופריתנית לכן הוא מריח כמו חומץ. החומצה שורפת את הקלף וגורמת לדיו להתקלף עם הזמן. בספרי תורה ישנים, הרבה מהאותיות נפרדות מהקלף ונופלות מפני שהחומצה שורפת את הקלף. אי אפשר לעשות דיו מעפצים וגפרת-ברזל בלי חומצה, מכיוון שהחומצה היא זאת שמשחירה את הברזל. בלי חומצה לא יהפך הברזל לחלודה שחורה.
החומצה הגופריתנית מזיקה לקלף ופוסלת את הכתב עם הזמן.
החורים (השטחים הלבנים) בקלף ישן זה נשרפו ע”י החומצה בדיו. חלק מהקלף נשרף ונפל לגמרי.
עפצים אינם פירות עצים כמו שרבים סוברים. במציאות הטבע ידוע שעפצים הם נגע בעצים והם גדלים ע"י ליחת שרצים. בתמונה הבאה רואים את השרץ במרכז עפצי עץ אלון. השרצים מפרישים ליחה (דבר המעמיד שאפילו באלף אינו בטל) שגורמת לעפצים לגדול סביבם. בלי ליחת שרצים אין עפצים.
עפצי עץ אלון. גודל העפצים האלה כגודל זיתים גדולים
משמאל: השרץ במרכז מפריש חומרים שגורמים לעפץ לגדול סביב השרץ
מימין: גם אם השרץ יוצא מהעפץ, הוא משאיר מאחוריו קליפת ביצה טמאה
יש מי שאמר שדיו בלי עפצים וקנקנתום אינו כשר. בסברא זו יש משום הוצאת לעז על כל הסת"ם שנכתבו מאז ימי משה רבנו ועד סוף ימי בית שני. ספרי התורה שכתב משה רבינו לא נכתבו בדיו עפצים וקנקנתום, אלא בדיו עשן. דיו עפצים וקנקנתום עוד לא היה קיים בזמן משה רבינו, אלא רק כ-1400 שנה מאוחר יותר, בתקופת התנאים. אילו היה משה רבינו כותב בדיו עם קנקנתום, לא היה לרבי מאיר שום חידוש, רבותיו - רבי עקיבא ורבי ישמעאל - היו יודעים מהקנקנתום עוד לפני רבי מאיר, לא היתה בגמרא מחלוקת האם מותר או אסור להוסיף קנקנתום לדיו, וגדולי הפוסקים לא היו אוסרים לכתחילה להוסיף קנקנתום לדיו.
גם המציאות המדעית מוכיחה שבימי קדם כתבו בדיו עשן בלי קנקנתום. מגילות ים המלח שנמצאו במדבר יהודה - המגילות הגנוזות מסוף תקופת הבית השני - נכתבו בדיו עשן בלי קנקנתום. בלי קנקנתום ובלי חומצה הדיו נשאר שחור ודבוק היטב לקלף במשך 2,000 שנה. במערות קומראן ליד ים המלח נמצאו גם שתי קסתות של דיו מאותה תקופה, אחת מחרס ואחת מברונזה. שאריות הדיו שנמצאו בהן דומות לדיו בו נכתבו המגילות הגנוזות - גם כן דיו עשן בלי קנקנתום. הדיו בו נכתבו המגילות הגנוזות והדיו מהקסתות נבדקו במעבדה של הכור האטומי בנחל שורק. הבדיקות הראו שהדיו העתיק מכיל פחם (עשן) ואינו מכיל קנקנתום. (קנקנתום עשוי מברזל וגפרית - חומרים שקל מאד לגלות אותם במעבדה, אם ישנם.)
צמח צדק כתב: "דיו שאנו עושים עכשיו ממי עפצים וקופער וואש (קנקנתום) אין זה הדיו שהיה בימי חכמים, אלא שאנו סומכים על מסקנת הפוסקים שהעיקר שכל צבע שחור המתקיים על הקלף נקרא דיו." (שו"ת צמח צדק, או"ח, טו, ס'ה). ליוצאי תימן יש עד ימינו אלה מסורת של כתיבה גם בדיו הרמב"ם - דיו עשן בלי קנקנתום. ברוסיה, עד לפני מלחמת העולם הראשונה, גם כן היו סופרים שכתבו בדיו עם עשן -"דער רוסישער דיו". הרב בעל התניא ג"כ השתמש בדיו עם עשן. עד היום יש יהודים שמחזיקים תפילין שכתבן ר' ראובן הסופר - הסופר של בעל התניא - כולם שחורים ללא דהית הצבע השחור. ר' ראובן הסופר כתב בדיו עם עשן ועד היום פרשיותיו שחורות כביום הכתבן. גם הסופר המפורסם ר' נתנאל הסופר מירושלים כתב בדיו עם עשן, והדיו בפרשיותיו שחור ומבריק עד היום.
מאז ימי קדם היה צורך בדיו עשן באיכות טובה שאינו מתקלקל ואפשר למחקו מחיקה נקיה. בשו"ע הרב (הלכות תפילין, לב, ד) כתוב: "לכתחילה לעשות הדיו מעשן עצים או שמנים שרוים במי עפצים וכיוצא בהם שאם תמחקנה יהא נמחק". החיד"א (ברכי יוסף, יו"ד, רעא (ו) אות ז) מסביר מדוע אין נוהגים לכתוב בדיו עשן: "עתה הסופרים אין כותבין בזה הדיו מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל". וכן בערוך השלחן (יורה דעה, רעא, לד): "עתה הסופרים אין כותבין בזה הדיו של עשנים מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל. וכיון שאין אנו בקיאים בזה, ממילא שאי אפשר לעשות כן ולכן נהגו בעפצים". בלית ברירה, מחוסר דיו טוב יותר, כתבו רוב הסופרים בדיו עפצים וקנקנתום למרות ש"רישומו ניכר מאד ואינו נמחק לגמרי" (שו"ע הרב, לב, ד), מפני "דהדיו העשוי מעשן עצים ושמנים מתקלקל ונמחק בנקל ע"כ אין נוהגין בו עכשיו" (משנה ברורה, או"ח הלכות תפילין, לב, ג). הרמב"ם כותב: "ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק
כשרים" (הלכות תפילין, פ"א, ד). בשולחן ערוך (יורה דעה, רעא, ו) כתוב: "ואם כתבו במי עפצא וקנקנתום
כשר". בתוספות (שבת, כג, ע'א) מבואר ש"
כשר משמע דיעבד".
מכאן אנו למדים שדיו עפצים וקנקנתום כשר בדיעבד והשתמשו בו רק בלית ברירה - מחוסר דיו טוב יותר. כפי שנראה להלן, יש אומרים על דיו עפצים וקנקנתום שהוא פסול. רק דיו עשן שאינו מתקלקל ואין בו עפצים וקנקנתום כשר לכתחילה לכולי עלמא.
המחלוקת על הרכב הדיו
דיו סת"ם חייב להכיל לפחות שני חומרים - האחד משחיר והשני מדביק (המאירי על מסכת מגילה, דף יח, ע'ב). שתי שאלות עומדות ביסוד המחלוקת על הרכב הדיו:
א. כיצד משחירין את הדיו? המחלוקת היא האם מותר להשתמש בהמצאה החדשה מיוון - עפצים וקנקנתום - כדי להשחיר את הדיו.
ב. כיצד מדביקין את הדיו לקלף? שרף, גומא, קומא, קומוס, ליחה היוצאת מעצים וקוצים ע"י בשול, מי עפצים, וכיוצא בהם - כולם חומרי דבק הם. המחלוקת היא האם מותר להשתמש במי עפצים כדבק. המחלוקת היא רק על מי עפצים; אין מחלוקת על אף אחד מסוגי הדבק האחרים.
המאירי מסביר את שני ענייני המחלוקת כדלהלן:
"לא יצא אלא בדיו, והוא הרכבת דברים רבים: מהם שמשחירין ומהם שמדביקין, וכל שיש בו בכדי להשחיר ולהדביק נקרא דיו שאין הכוונה אלא שיהא הכתב שחור ומקבץ הראות ושלא יהא נקל למחקו שלא בהיכר. ומאחר שכן אין אנו צריכין לפרש מעשה הדיו, אלא יש עושים אותו בדרך אחד ויש עושין אותו בדרך אחרת, ואין לחוש בכך, ואף על פי שראינו לקצת מפרשים שטרחו בזו – אנו אין לנו." (המאירי על מסכת מגילה, דף יח, ע'ב)
בגמרא (שבת, כג, ע'א) נאמר: "כל העשנים יפין לדיו ... כל השרפין יפין לדיו". השחרת הדיו הייתה מאז ומעולם רק בעשן והדבקת הדיו הייתה בסוגים שונים של שרף.
רבי מאיר אמר: "דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני
מטיל לתוך הדיו." (עירובין, יג, ע'א). רבי מאיר
לא עשה דיו מקנקנתום אלא
קודם עשה דיו כשר שהיה שחור בלי קנקנתום, ואח"כ הטיל קנקנתום לדיו הקיים
כדי שתתחזק עמידתו. ר' עקיבא ור' ישמעאל נחלקו האם מותר להוסיף קנקנתום לדיו.
הדיו שבא מיוון עורר הרבה מחלוקות. יש פוסקים שפסלו את השמוש בדיו עפצים וקנקנתום:
- דיו עפצים וקנקנתום, פסול למגילת סוטה. (משנה, סוטה, פ'ב, מ'ד. רמב"ם, הלכות סוטה, פרק ד)
- "דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה – דהא אינו קרוי דיו" (ספר התרומה, הלכות ספר תורה, קצ"ה)
- "ועל כן היה פוסל ר"ת ס"ת שאין כותבין בדיו שלנו [שאין בו עפצים]" (תוספות, שבת, כג ע'א).
- "ווטריולא [קנקנתום] שמשימים בדיו של עפצים ודאי הוא פסול שאין זה דיו אלא צבע." (מרדכי, גיטין, יט, ע'א, בשם אור זרוע).
- "מותר לתת אדרמינט לתוך הדיו לספר תורה לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום" (תוספות, עירובין, יג, ע'א). מכאן אנו למדים שקנקנתום אסור.
- הרמ"א כותב: "ולכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות הדיו כי אם מדברים הבאים מן העץ" (שו"ע, יו"ד, רעא, ו). מכאן אנו למדים שלפי הרמ"א אין להוסיף קנקנתום לדיו. (קנקנתום לא בא מן העץ. בימינו אין משתמשים יותר בקנקנתום טבעי מן האדמה אלא בגפרת-ברזל שהיא חומר כימי סינטטי FeSO4·7H2O שנוצר כפסולת תעשייתית.)
- "אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו מפני שרישומו ניכר מאד ואינו נמחק לגמרי" (שו"ע הרב, או"ח, לב, ד).
- "ולא יטיל לתוכו קומא או קנקנתום" (משנה ברורה, לב, ג).
- בספר הזהר, פרשת תרומה, אומר רעיא מהימנא: "ומסטרא אחרא אפילו בהאי עלמא אחזי דכלא חד, דיו ועץ, דדיו מתפוחים [עפצים] דאתעבידו בעץ אינון."
עיקר המחלוקת היא בין שני סוגי הדיו: האחד - דיו עשן, והשני - דיו מעפצים וקנקנתום. המחלוקת נובעת מכך שבזמנם אף אחד מסוגי הדיו לא קיים את כל הדרישות ההלכתיות בבת אחת:
- דיו עשן - קל למחוק מחיקה נקיה, אך, דא עקא, הוא גם מתקלקל ונמחק מעצמו ואינו נשאר על הקלף לאורך ימים. סוגי דיו העשן של ר' ראובן הסופר ושל ר' נתנאל הסופר לא התקלקלו ולא נמחקו מעצמם, אך אין מי שיודע איך להכינם. דיו עשן בלי עפצים כשר לכתחילה לכולי עלמא.
- דיו עפצים וקנקנתום - אינו מתקלקל ואינו נמחק מעצמו כשהוא חדש, אך, דא עקא, קשה למחוק אותו מחיקה נקיה, ולרוב נשאר כתם במקום המחיקה. דיו עפצים וקנקנתום פסול למגילת סוטה; יש אומרים פסול גם לסת"ם אפילו בדיעבד; ויש אומרים כשר לסת"ם בדיעבד אך לא לכתחילה.
יש טעות נפוצה לפיה סוברים שדיו סת"ם צריך שימחה במים. בפרשת הסוטה כתוב: "ומחה
אל מי המרים" - לא מחה
במים אלא מחה
אל המים. קודם מחה את הדיו ואחר כך נפל הדיו המחוי
אל המים. במשנה (סוטה, פ'ב, מ'ד) כתוב: "ואינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרושם, אלא בדיו". הרמב"ם כותב: "אינו כותבה לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרישומו ניכר ועומד אלא בדיו שאין בו קנקנתום ... נשאר במגילה רושם כתב ניכר, פסולה עד שימחוק יפה יפה... כתב אות אחת ומחקה וחזר וכתב אות שנייה ומחקה עד שהשלים, פסולה עד שתהיה כולה כתובה." (הלכות סוטה, פרק ד). מכיוון שאי אפשר לחזור ולכתוב על מגילה רטובה אחרי טבילה ומחיקה במים, אנו למדים שהמחיקה היתה ע"י גרוד יבש ולא ע"י טבילה במים. רק דיו שאפשר למחוק יפה יפה בגרוד יבש בלי רושם כתב, כשר למגילת סוטה. דיו עפצים וקנקנתום פסול למגילת סוטה (משנה, סוטה, פ'ב, מ'ד) כי "רישומו ניכר מאד ואינו נמחק לגמרי" (שו"ע הרב, לב, ד). המלה "ומחה" אינה ראיה למחייה במים כי גם מחיית עמלק היא לאו דוקא במים.
גם אם יש מי שסובר שמחיית מגילת סוטה היתה דוקא ע"י מים - עדיין דיו עפצים וקנקנקנתום פסול, כי במים הוא לא נמחק אלא נמרח ויוצר כתם שחור גדול. ואילו דיו לנצח, אחרי שטובלים ומשרים את הקלף במים, אפשר למחות את הדיו מהקלף בקלות ע"י שפשוף. מכאן אנו למדים שבכל מקרה, בין אם המחייה היתה ביבש ובין אם המחייה היתה במים, דיו עם קנקנתום פסול ודיו לנצח כשר למגילת סוטה.
דיו סת"ם חייב להיות כזה שגם "יתקיים אלפי שנים" (שו"ת הרמב"ם, קלו) וגם אפשר למחקו מחיקה נקיה "שאם תמחקנו יהיה נמחק" (רמב"ם, הלכות תפילין, א, ד), לא מחיקה במים אלא ע"י גירוד יבש בסכין.
רוב הראשונים אוסרים לכתחילה להשחיר את הדיו בקנקנתום בלי עשן או פחם. לפי רבנו תם ומרדכי אסור להוסיף קנקנתום לדיו אפילו בדיעבד. גם האחרונים - השלחן ערוך, הרמ"א, שו"ע הרב, והמשנה ברורה - כולם מסכימים שלכתחילה יש להשחיר את הדיו רק בעשן ואין להוסיף קנקנתום לדיו. יש אחרונים שמתירים דיו עם קנקנתום בדיעבד, בלית ברירה, מפני שלא היה בימיהם דיו עשן באיכות טובה שאינו מתקלקל ואינו נמחק מעצמו. מכאן אנו למדים שרק דיו עשן שאינו מתקלקל ואין בו עפצים וקנקנתום כשר לכתחילה לכולי עלמא.
התורה נמשלה למים ועשן בא מן האש. דיו סת"ם צריך להיות כזה שאינו מזיק לקלף (בלי חומצה ששורפת את הקלף) ואינו נזוק ע"י הקלף (קמטים וקפולים בקלף אינם פוגמים בדיו). לפיכך, ספר תורה שנכתב על הקלף (מעובד במים) בדיו של עשן (בא מן האש), ואינן מזיקין זה את זה, מתקיים בו "עושה שלום במרומיו". שנאמר: "תני רבי שמעון בר יוחאי: לפי שהרקיע של מים והכוכבים של אש והן דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה לפיכך עושה שלום במרומיו." (תלמוד ירושלמי, ראש השנה, פרק ב, דף יב, הלכה ה) וכן: "מיכאל מן המים וגבריאל מן האש והן עומדין לפני השכינה ואינן מזיקין זה את זה הוי אומר עושה שלום במרומיו." (מדרש תנחומא, פרשת ויגש, ס' ו).
הלכה למעשה
כל מה שכתבו
חכמים בעניני דיו אפשר לחלק לארבע קבוצות:
א. הלכות מעכבות,
ב. הידורים,
ג. המלצות טכניות,
ד. סיפור מעשה או תאור מציאות טכנית או
פגם טכני
בסוג מסוים של דיו. כשלומדים את הלכות הדיו צריך להזהר שלא לטעות ולא
לערבב
בין הקבוצות השונות. הטעות הנפוצה ביותר היא פירוש דבר מקבוצה ב, ג, או ד,
כאילו הוא הלכה מעכבת. בקונטרס תעלומות סופרים מסביר הסופר לוי יצחק
מברדיטשוב את הסיבה לטעויות: "והסיבה לזה הוא מפני מיעוט בקיאות הסופרים
בדברי הפוסקים ומיעוט בקיאות המחברים האחרונים דזמנינו בידיעת תכונות וטבע
מיני הדיו." (שאלה לט, א)
יש בדיו רק מעט הלכות מעכבות, והן:
- שחור.
- לפחות שני מרכיבים, האחד משחיר והשני מדביק.
- מן המותר בפיך.
- מתקיים לאורך ימים (לעולם, או אלפי שנים) אינו נפגם ואינו נפרד ונושר מהקלף.
- שאם תמחקנו יהיה נמחק. (אם נשאר קצת רושם דיו אחרי המחיקה - כשר בדיעבד.)
ויש אמרים גם:
- לכתחילה צריך להיות שחור מעשן. בדיעבד, אם בתחילת עשייתו אינו
שחור, והשחרות מופיעה אח"כ מעצמה בלי הוספת חומר משחיר (כמו ע"י חבור
מאוחר יותר של הקנקנתום עם החומצה
בעפצים), יש אומרים כשר ויש אומרים פסול .
- עומד על פני הקלף ואינו נספג אל תוך הקלף (להבדיל מצבע שנספג פנימה).
תנאי עיקרי בדיו סת"ם הוא שהכתב יתקיים לאורך ימים ולא יפסל.
הרשב"א כותב על כתיבת ספרים בדיו: "לענין ספרים דבעינן דבר המתקיים
לעולם".(שבת,קטו). הרמב"ם כותב על דיו שאינו מתקיים: "איך יכתב בכגון זה
דבר שירצו שיתקיים אלפי שנים?" (שו"ת הרמב"ם, סימן קלו). הצמח צדק כותב שלש
פעמים: "עיקר מעלת הדיו הוא זה דכשכותבים בו הוא דבר של קיימא ... עיקר
מעלת הדיו היינו שהוא דבר של קיימא ... עיקר ענין הדיו הוא דבר של קיימא".
(שו"ת, או"ח, טו). ואח"כ מוסיף אזהרה נגד דיו שנושר מן הקלף: "להזהיר
שמרבוי הגלאנץ לא יהיו נושרים וקופצים האותיות". בספר אבני יעקב (סימן ר')
כתוב: "אין כותבין ספרים רק בדבר המתקיים לעולם... ודיו דרכו להיות עומד
לעולם... דצריך להיות שחור העומד וכונתו העומד לעולם כמו דיו". מכאן אנו למדים שדבר ראשון דיו סת"ם צריך להיות שחור ומתקיים לעולם (או אלפי שנים) ואינו נושר וקופץ
מן הקלף. אין מי שמתיר לכתוב בדיו שנפגם ונפסל בקלות.
דעת הראשונים
הראשונים נחלקו בדבר מרכיבי הדיו, וכל אחד לימד את שיטתו בשאלות של כיצד משחירין וכיצד מדביקין.
הרמב"ם כותב:
"כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש... ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו וכותב בו, שאם תמחקנו יהיה נמחק, וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות, ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים" (הלכות תפילין, פ"א, ד).
לדעת הרמב"ם הדיו צריך להיות עשוי מעשן מעורב בחומרי דבק - שרף, דבש, מי עפצים, וכיוצא בו - למצוה מן המובחר. אך בדיעבד, דיו עשוי מעפצים וקנקנתום כשר. מהבטוי "וכיוצא בו" אנו למדים שהרמב"ם אינו מקפיד ממה עשוי הדבק ובלבד שיהיה דבק טוב. כדי שהדיו יהיה למצוה מן המובחר, רק עשן ראוי להשחרת הדיו, אך להדבקת הדיו כל סוגי הדבק טובים.
ובשו"ת הרמב"ם כתב:
"ואם יוקח זה המדא"ד [דיו העשוי מפיח השמנים] וישרה אותו במים ויכתב בו ספר תורה, זה אצלי תכלית הטעות והוא דומה למי שיכתוב במשקין ובמי פירות, לפי שהוא לא יתקיים בשום פנים ולא יגוללו הספר מתחלתו לסופו ומסופו לתחלתו פעם או פעמיים, עד שיימחק כלו או רובו. ותמהני, אם בזאת הדיו כתב משה רבינו ע"ה ספרי תורות, איך יאמר על ספר התורה שכתב (דברים ל"א, כ"ו) 'ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם והיה שם בך לעד', איך יכתב בכגון זה דבר שירצו שיתקיים אלפי שנים? ומה שראוי לעשות הוא שישרה זה המדא"ד במי עפצין ויכתב בו ויחליק במטלית אחר הכתיבה כדי ליפות בזה הכתיבה ולקיימה, כי בזה הסדור יהיה לו קיום ולא ייטשטש ולא יימחה, ואם תרצה למחקו, תמחקהו מן העור ויימחה לגמרי ולא יישאר לו סימן כלל. וכן עשינו אנחנו". (שו"ת הרמב"ם, סימן קלו).
לדעת הרמב"ם אין זה די שהכתיבה תהיה בדיו שחור. הרמב"ם מקפיד גם על כך שהכתב ישאר על הקלף לאורך ימים ולא ימחק בקלות - "שיתקיים אלפי שנים". לשם כך מצריך הרמב"ם להוסיף לדיו העשן גם מי עפצים שמשמשים כדבק טוב. גם כאן מדגיש הרמב"ם את חשיבות איכות הדבק כדי שהכתב יתקיים לאורך ימים.
דעת המאירי כדעת הרמב"ם:
"והוא שהיו מעשנין כלי זכוכית בעשן שמן שעל האור עד שמשחירו, וגורר השחרורית ומגבלו בשמן זית או באחר עם שרף אלנות ובמעט דבש, ומיבשו. וכשרוצה לכתוב, ממחהו במי עפצא ונותן לתוכו קנקנתום". (המאירי, שבת, כג, א).
רבנו תם לעומתם - אוסר להוסיף עפצים לדיו:
"ודיו נמי אין זה מי עפצים שרגילים להניח בהן גומא. דהא בברייתא קתני התם: כתבו במי טריא ועפצא דהיינו עפצים כשר, משמע דלאו היינו דיו דקתני במתניתין, ועוד דכשר משמע דיעבד ובדיו היא עיקר הכתיבה. ועוד דבפרק כל היד (נדה דף כ. ושם) אמרינן: פלי קורטא דדיותא ובדיק - דהיינו דיו שלנו שהוא קשה ולא של עפצים, ואין דרך להניח גומא לתוך דיו שלנו אלא שרף [דהכא], היינו לחלוחית של אילן כמו שאנו עושין דיו שלנו ... ועל כן היה פוסל ר"ת ס"ת שאין כותבין בדיו שלנו, דשאר לא מיקרי דיו". (תוספות שבת כג, א). לדעת רבינו תם רק שרף יכול לשמש כחומר דבק ואסור להוסיף עפצים.
וכן דעת ספר התרומה, לאסור דיו עם עפצים:
"אומר רבינו תם: כיוון דספר תורה בעי דיו, אם כן דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה – דהא אינו קרוי דיו". "ואותו דיו שעושין מעפצים לעולם הוא לח ואינו קרוי דיו ופסול לכתוב ממנו ספר תורה תפילין ומזוזות כמו שפירשתי במקומו". (ספר התרומה, הלכות ספר תורה, קצ"ה).
השחרת הדיו, לדעת התוספות, מותרת רק ע"י אדרמינט (כי איננו קנקנתום):
"קנקנתום חרתא דאושכפי – פירש הקונטרס ארמינט"א, וקשיא, דאם כן יהא אסור להטיל ארמינ"ט לתוך הדיו אלא ש"מ דקנקנתום לא הוי ארמינ"ט ... ודיו שיש בו קנקנתום אינו יכול למחות וא"כ ש"מ דקנקנתום לאו היינו ארמינט שהרי בכל יום אנו מטילין ארמינ"ט לתוך הדיו שלנו ואפ"ה מחקינן ליה שפיר". (תוספות, מגילה יח, ב).
"ור"ת נמי פוסק כן בתיקון ספר תורה, דמותר לתת אדרמינ"ט לתוך הדיו לספר תורה לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום." (תוספות, עירובין יג, א).
מכאן אנו למדים שלדעת התוספות אסור להוסיף קנקנתום לדיו, ויש להשחיר את הדיו רק ע"י עשן או פחם.
ר' אליעזר ב"ר שמואל ממיץ [הרא"ם] מחייב שמוש בשרף קוצים כדבק להדבקת העשן:
"אין ראוי לכתוב ס"ת תפילין ומזוזות ומגילה אלא בדיו הנעשה משרף קוצים". (ספר יראים, סימן שצ"ט [דפוס ישן - ט"ז])
הרמב"ן מבהיר את ההבדל בין דיו שיש בו עפצים לדיו שאין בו עפצים:
"אומר היה ר"ת ז"ל שדיו של עפצים פסול לכתוב בו ס"ת... וי"א שהדיו סתם הוא של עפצים לאחר שמשימין בו שרף האילן שקורין צאגא"ל בלשון ערבי.. ובירושלמי אמרו: 'מטיל דיו שאין בו אפצא' – אלמא סתם דיו יש בו אפצא, והוא מעורב בדברים כגון שרף האילנות ושמן ודברים הצריכין לו, וכדאמרינן בפ' במה מדליקין: 'כל השרפים יפין לדיו, ושרף קטף יותר מכולם', וכן אמרו שם: 'כל העשנים יפים לדיו', וכן הדבר בדיו של עפצים. ור"ח (רבנו חננאל) ז"ל פי': 'דיו – מדא"ד או חבר', והחבר הוא דיו של עפצים שהזכרתי, אבל מדא"ד הוא העשוי מפחם של גפנים". (חדושי הרמב"ן על מסכת גיטין, יט, א).
מדברי הרמב"ן "ודברים הצריכין לו" אנו למדים שמוסיפים לדיו חומרים כפי הצורך לשיפור איכות הדיו.
הרא"ש מסכים עם רבנו תם שעפצים לבד אינם ראויים לשמש כדבק, אך מוסיף שבתערובת עם קומוס הם מותרים. גם החומר היוצא מבשול קליפת עצים ראוי לשמש כדבק:
"דיו דיותא – אומר ר"ת, דדיו שעושין מקליפת עצים ומבשלים אותו כדי שיהיה עב אותו הוא הנקרא דיו אבל דיו שעושין מעפצין שקורין אגלייא"ש בלע"ז – ההוא לא מיקרי דיו ... מתוך כך אומר ר"ת שאין לכתוב ס"ת בעפצים שקורין אגלייא"ש, דס"ת בעי דיו כדאמרינן בפ' הבונה: 'או שכתבו שלא בדיו - הרי אלו יגנזו', וההיא ברייתא בס"ת איירי כדמוכח בהקומץ רבה. ומיהו, י"ל דאפצא לחודיה לא מיקרי דיו, אבל כשמערבין בו קומוס שקורין גומא - נעשה דיו וראוי לכתוב בו." (תוספות הרא"ש, גיטין יט, א).
"מי עפצא לחודיה אין נקרא דיו, אבל כשמערבין בו קומוס שקורין גומ"א נקרא דיו וראוי לכתוב בו". (הלכות קטנות, ספר תורה, אות ו)
הרא"ש מזכיר רק את הדבק בדיו של רבנו תם שבא מבישול קליפת עצים. הרא"ש אינו מזכיר את מקור השחרות בדיו של רבנו תם כי רבנו תם אוסר קנקנתום, וזה מובן מאליו שרק ע"י אדרמינט (עשן או פחם עצים טחון לאבקה דקה) אפשר להשחיר את הדיו. הרא"ש אומר שאין לכתוב בדיו שהדבק שבו בא רק מעפצים, "אבל כשמערבין בו קומוס שקורין גומא - נעשה דיו וראוי לכתוב בו." הרא"ש מלמדנו שתוספת גומא כדבק נוסף מכשירה את הדיו. בעלי נסיון בהכנת הדיו יודעים שתוספת גומא נותנת עובי לדיו ומאפשרת לדיו לעמוד על גבי הקלף ולא להבלע בתוך הקלף. הרא"ש אינו חולק על התוספות ורבנו תם שרק אדרמינט כשר להשחרת הדיו.
יש סברה כאילו הדיו של הרא"ש עשוי רק מעפצים וגומא בלי חומר משחיר. סברה זו עומדת בסתירה גמורה למציאות כי מי עפצים הם שקופים בצבע חום בהיר וגומא מומס במים הוא שקוף לגמרי ונראה כמו מים. כשכותבים במי עפצים וגומא על גויל או על קלף מעובד במי עפצים (שצבעם חום בהיר) לא רואים כלום כי יש להם אותו צבע. הרא"ש לא הזכיר עשן או פחם כאחד ממרכיבי הדיו כי זה מובן מאליו שבלי חומר משחיר אי אפשר לעשות דיו, בדיוק כמו שלא הזכיר מים כאחד ממרכיבי הדיו כי זה מובן מאליו שבלי מים אי אפשר לעשות דיו.
לפי מרדכי, דיו עם קנקנתום פסול:
"ווטריולא (קנקנתום) שמשימים בדיו של עפצים ודאי הוא פסול שאין זה דיו אלא צבע". (גיטין, יט, ע'א, בשם אור זרוע).
לסיכום:
- הראשונים מחייבים שמוש בעשן או בפחם להשחרת הדיו.
- אין לעשות דיו לכתחילה בלי עשן או פחם.
- לענין תוספת קנקנתום, יש מי שמתיר ויש מי שאוסר. אך, השחרה בקנקנתום ועפצים לבד בלי עשן אסור לכתחילה לכולי עלמא.
- לפי רבנו תם ומרדכי אסור להוסיף קנקנתום לדיו אפילו בדיעבד.
- לענין הדבקת הדיו לקלף, יש דעות רבות ממה נעשה הדבק: שרף, גומא, קומוס, דבש, ליחה היוצאת מעצים וקוצים ע"י בשול, מי עפצים, וכיוצא בהן - כולם משמשים כדבק.
- לרוב הראשונים אין קפידא ממה עשוי הדבק ובלבד שיהיה דבק טוב. לפי רבנו תם וספר התרומה אסור להוסיף לדיו מי עפצים כדבק אפילו בדיעבד.
דעת האחרונים
בשולחן ערוך נפסקה ההלכה:
"יכתבם בדיו שחור בין שיש בו מי עפצים בין שלא במי עפצים". (או"ח, לב, ג).
דהיינו, לפי השולחן ערוך 'מי עפצים' הם רשות ואינם חובה.
דעת הרמ"א:
"ולכתחילה יחמיר לכתוב בדיו עשויה מעשן עצים או שמנים שרויים במי עפצים". (או"ח הל' תפילין לב, ג).
המשנה ברורה מפרש את פסיקת השלחן ערוך כאסור להוסיף לדיו קומא או קנקנתום: "ולא יטיל לתוכו קומא או קנקנתום". אך מוסיף: "וזהו הכל למצוה מן המובחר בלבד, אבל לדינא גם הרמ"א מודה דמותר לעשות ממי עפצים וקומא וקנקנתום, וכן נוהגים לעשות כהיום ע"י תערובת שלשתן". (הל' תפילין לב, ג)
לפי הרמ"א השחרת הדיו חייבת להעשות ע"י עשן עצים או שמנים, כדעת כל הראשונים. מכיוון שהרמ"א כתב "עשן עצים או שמנים" אנו למדים שאין שום קפידא על סוג ומקור העשן. הרמ"א התיר להוסיף מי עפצים כיון שמי עפצים מכילים דבק, ודיו עשן בלי מי עפצים מתקלקל ונמחק בנקל. לא מצאנו מקור מפורש לסברה כאילו הרמ"א התיר להוסיף קנקנתום לדיו. אדרבא, כפי שנראה להלן, הרמ"א הזהיר שלא להוסיף קנקנתום לדיו.
וכן בשולחן ערוך (יו"ד רעא, ו):
"ספר תורה צריך שיכתבנו בדיו העשוי מעשן השמנים שרוי במי עפצים. ואם כתבו במי עפצא וקנקנתום כשר". בתוספות (שבת כג, א) מבואר ש"כשר משמע דיעבד".
לפי השו"ע, השחרת הדיו צריך שתעשה על ידי עשן כדעת כל הראשונים. בדיעבד "מי-עפצא וקנקנתום כשר" מפני שהוא שחור, אך לכתחילה צריך עשן.
הרמ"א מוסיף:
"ולכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות הדיו כי אם מדברים הבאים מן העץ".
מכאן אנו למדים שלפי הרמ"א אין להוסיף קנקנתום לדיו, משום שקנקנתום לא בא מן העץ אלא מן האדמה. (בימינו אין משתמשים בקנקנתום טבעי אלא בגפרת ברזל סינטטי שנוצר כפסולת תעשייתית.)
ערוך השלחן מפרש את דברי השלחן ערוך "בין שלא במי עפצים":
"וזה שכתב 'בין שיש בו מי עפצים [בין שלא במי עפצים]' - זהו להוציא מהסוברים דבעינן דווקא מדברים הבאים מן העץ." (ערוך השלחן, יו"ד, רעא, לא)
לפי ערוך השלחן, פסיקת השלחן ערוך היא שאין שום צורך לעשות את הדיו מדברים הבאים מן העץ. למעשה, אין מתחשבים בחומרת הרמ"א ועושים את הדיו גם מדברים שאינם באים מן העץ.
הגאון בעל מלאכת שמים מלמדנו שעיקר מעלת הדיו הוא הצבע השחור וקיום הכתב לאורך ימים, ואין להדר בדברים הבאים מן העץ אם זה פוגע באיכות הדיו:
"ודע שהרמ"א כתב שטוב לתקן הדיו בדבר הבא מן העץ, אמנם גם רמ"א מודה דהעיקר לראות שתהיה הדיו שחורה ומתקיימת, ואם ע"י שיהדר אחר דברים הבאים מן העץ לא יכול לעשותה טובה כל כך, פשיטא דיעשה אותה משאר דברים כשרים שאינם מן העץ." (מלאכת שמים, בבינה, כלל ד', ס'ד)
שו"ע הרב פסק:
"אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו מפני שרישומו ניכר מאד ואינו נמחק לגמרי וטוב לחוש לדבריו לכתחילה לעשות הדיו מעשן עצים או שמנים, שרויים במי עפצים וכיוצא בהם, שאם תמחקנה יהא נמחק. וכל העשנים יפים לדיו ושל שמן זית מן המובחר. ואם כתב סת"ם במי עפצים וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים... וכן נוהגים עכשיו אפילו לכתחילה". (שו"ע הרב או"ח, לב, ד).
כלומר, לדעת שו"ע הרב לכתחילה יש לכתוב בדיו עשן מעורב בדבק "מי עפצים וכיוצא בהם" בלי קנקנתום. אך בדיעבד "אם כתב סת"ם במי עפצים וקנקנתום... כשרים". "וכן נוהגים עכשיו אפי' לכתחילה" בלית ברירה, מחוסר דיו טוב יותר. מהבטוי "וכיוצא בהם" אנו למדים שלאו דוקא מי עפצים משמשים כדבק אלא כל דבק אפשר להוסיף לדיו, כמו שכתב הרמב"ם.
הסופר לוי יצחק מברדיטשוב כותב בספר תעלומות סופרים:
"רבי מאיר היה אומר לכל מטילין קנקנתום לתוך
הדיו, ולא כאמר לעשות דיו. מוכח מזה דצריך להקרות דיו גם קודם נתינת
הקנקנתום. והוא ממש כמ"ש הרמבם בפאר הדור דדוקא אחר שעשה דיו מעשן ומיניו
אז אח"כ מותר לתת לתוכו מעט קנקנתום עם מי עפצא כדי לחזקו שלא יומחק מהרה."
(תעלומות סופרים, שאלה לד, סעיף ד)
"שלשה עשר פוסקים הפוסלים קנקנתום מעורב במי עפצא לכתיבת סת"ם ... ועתה מי יוכל לעמוד נגדם להתיר? (תעלומות סופרים, שאלה לו, סעיף ב)
"ואם כתב בדיו של עשן השרוי במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשר בדיעבד אבל מי עפצא וקנקנתום לבד בלא דיו מעשן אינו דיו כלל ...שכל האומר שהחיב"ר הוא דיו אינו אלא טועה." (תעלומות סופרים, שאלה מא, על פי תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל)
בספר תעלומות סופרים, הסופר לוי יצחק מברדיטשוב מלמדנו שההתר להוסיף
קנקנתום לדיו מבוסס על דברי רבי מאיר: "דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני
מטיל לתוך הדיו." (עירובין, יג, ע'א). רבי מאיר
לא עשה דיו מקנקנתום אלא
קודם עשה דיו כשר שהיה שחור בלי קנקנתום, ואח"כ הטיל קנקנתום לדיו הקיים
כדי שתתחזק עמידתו. על כן: "בכל מקום שהזכירו התר להטיל קנקנתום גזרו אמר והתנו
לתוך הדיו דוקא." (תעלומות סופרים, שאלה כט, סעיף ג).
קודם חייב להיות דיו שחור כשר בלי קנקנתום ואח"כ התירו להוסיף קנקנתום לדיו הקיים כדי לחזקו.
ר' חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), וערוך השלחן, מסבירים מדוע אין נוהגים לכתוב בדיו עשן:
"עתה הסופרים אין כותבים בזה הדיו מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל" (ברכי יוסף, יו"ד, רעא (ו) אות ז).
"עתה הסופרים אין כותבין בזה הדיו של עשנים מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל. וכיון שאין אנו בקיאים בזה, ממילא שאי אפשר לעשות כן ולכן נהגו בעפצים" (ערוך השלחן, רעא, לד).
בני יונה כתב שהדיו חייב לעמוד על פני הקלף ולא להבלע בתוך הקלף:
"ודאי כשרים כל מיני דיו העשויים קצת נקפים ועבין שעומדין ע"ג הקלף ואינן נבלעין בתוך גוף הקלף." (בני יונה, ס' רע"א)
חתם סופר כתב אותו דבר:
"פלוגתת הפוסקים בדיו עי' בני יונה דהעולה להלכה ולמעשה כי גדר הדיו הוא הצבע השחור המעובה שאינו נכנס בתוך עובי קלף מעבר לעבר כצביעת בגדים, וגם אינו כמיא בעלמא, אלא ע"ג הקלף ונדבק בו ויכולין למחקו ולהסירו ממנו." (חידושי חתם סופר, גיטין, יט, ע'א)
צמח צדק כתב:
"דיו שאנו עושים עכשיו ממי עפצים וקופער וואש (קנקנתום) אין זה הדיו שהיה בימי חכמים, אלא שאנו סומכים על מסקנת הפוסקים שהעיקר שכל צבע שחור המתקיים על הקלף נקרא דיו." (שו"ת צמח צדק, או"ח, טו, ס'ה)
לסיכום:
בפסיקות אחרונות אלו אנו רואים את הגישה המעשית של "בלית ברירה" מחוסר דיו טוב יותר. "כיון שאין אנו בקיאים בזה, ממילא שאי אפשר לעשות כן". עשן עדיף לכולי עלמא כדי להשחיר את הדיו, ואין מי שחולק על עדיפות העשן וההימנעות מקנקנתום. כל המחלוקות באות מכך שבזמנם לא היה דיו עשן מעורב בדבק שאינו מתקלקל. מכיון שדיו עשן בימיהם היה מתקלקל ונמחק בנקל מחוסר דבק טוב, נוהגים בלית ברירה לעשות את הדיו ממי עפצים וקומא וקנקנתום, אע"פ שלכתחילה "אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו". בכל מקרה, הדיו חייב להיות כזה שמתקיים על הקלף לאורך ימים ואינו נפסל. אין ומעולם לא היה התר לכתוב בדיו שנפסל בקלות.
חשוב להדגיש שרוב המחלוקות ההלכתיות שייכות לשאלה של "כיצד משחירין את הדיו", ועשן עדיף לכולי עלמא. בשאלה של "כיצד מדביקין את הדיו" יש רק מחלוקת אחת - האם מותר או אסור להשתמש במי עפצים. אין מחלוקת הלכתית על אף אחד מסוגי הדבק האחרים. כשהפוסקים מציינים את חומרי הדבק יש שמוסיפים "וכיוצא בהם" כדי ללמדנו שאין קפידא הלכתית בחומרי הדבק, אלא רק המלצה טכנית על חומרי דבק שידועים כדבק טוב. המחלוקות בחומרי הדבק הן מחלוקות טכניות - לא מחלוקות הלכתיות. יש פוסקים שכתבו המלצות טכניות לסוג מסוים של דיו שעשו בימיהם. יש גם פוסקים שהוסיפו "ואין לשנות" על מרכיבים מסוימים כדי ללמדנו שאלה המרכיבים שנתנו את האיכות הטכנית הטובה ביותר בסוג הדיו שעשו בימיהם. "ואין לשנות" היא המלצה טכנית בלבד, ואיננה איסור להלכה.
מה נקרא דיו?
"יכתבם בדיו שחור". "ולא בקנקנתום... אלא בדיו".
מה נקרא דיו ומה לא נקרא דיו אצל גדולי הפוסקים האחרונים - השולחן ערוך, הרמ"א, שולחן ערוך הרב, והמשנה ברורה?
שולחן ערוך (יו"ד, רעא, ו): "ספר תורה צריך שיכתבנו בדיו העשוי מעשן השמנים שרוי במי עפצים. ואם כתבו במי עפצא וקנקנתום כשר". השו"ע אומר במפורש שדיו חייב להיות עשוי מעשן. השו"ע אינו מזכיר קנקנתום בדיו. בתוספות (שבת כג, א) מבואר ש"כשר משמע דיעבד". בדיעבד, השו"ע מתיר לכתוב במי עפצא וקנקנתום אך נזהר שלא לקרוא לזה דיו. מכאן אנו למדים שמי עפצא וקנקנתום אינם דיו לפי השו"ע. רק דיו עשן בלי קנקנתום נקרא בשם דיו.
שולחן ערוך (או"ח, לב, ג): "יכתבם בדיו שחור בין שיש בו מי עפצים בין שלא במי עפצים". דיו בלי מי עפצים חייב להיות שחור מעשן כי קנקנתום לבד בלי מי עפצים אינו משחיר ואין בו תועלת. על כן, גם לפי או"ח-לב, הדיו של השו"ע הוא דיו עשן בלי קנקנתום.
הרמ"א כותב שדיו צריך להיות עשוי מעשן ומדברים הבאים מן העץ. קנקנתום אינו בא מן העץ, על כן קנקנתום אינו סממן דיו לפי הרמ"א.
שו"ע הרב (או"ח, לב, ד): "אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו ...וטוב לחוש לדבריו לכתחילה לעשות הדיו מעשן עצים או שמנים... ואם כתב סת"ם במי עפצים וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים". רק דיו עשן בלי קנקנתום נקרא בשם דיו. שו"ע הרב נזהר שלא לקרוא בשם דיו למי עפצים וקנקנתום בלי עשן. על כן, מי עפצים וקנקנתום, אע"פ שמותר לכתוב בהם, אינם דיו לפי שו"ע הרב.
משנה ברורה (לב, ח): "מעשן עצים - פי' ולא יטיל לתוכו קומא או קנקנתום ... גם הרמ"א מודה דמותר לעשות ממי עפצים וקומא וקנקנתום ... דהדיו העשוי מעשן עצים ושמנים מתקלקל ונמחק בנקל". רק דיו עשן בלי קנקנתום נקרא בשם דיו. המשנ"ב נזהר שלא לקרוא בשם דיו למי עפצים וקומא וקנקנתום, ודייק בלשונו והקפיד שלא להוסיף את המלה "דיו" אחרי "מותר לעשות". לפי המשנ"ב, אם אין דיו עשן שאינו מתקלקל מותר לכתוב במי עפצים וקומא וקנקנתום אך זה אינו נקרא דיו.
יש שקוראים לכל צבע שחור המתקיים על הקלף בשם דיו ויש גם מי שקראו לצבע שחור עם קנקנתום בשם דיו. גדולי הפוסקים ידעו את דברי קודמיהם ואעפ"כ הם מאוחדים בדעתם ומדייקים בלשונם ומקפידים, כמו הרמב"ם, שהשם דיו יקרא רק על דיו עשן בלי קנקנתום, ולא על מי-עפצים וקומא וקנקנתום. הם התירו לכתוב בצבע שחור עם קנקנתום כי לא היה להם דיו עשן שאינו מתקלקל. אך, הם מאוחדים בדעתם ונזהרים ומקפידים שלא לקרוא לצבע הזה בשם דיו. מי יכול לעמוד נגד האחדות הזאת?
צבע שחור עם קנקנתום אינו נקרא דיו. רק דיו עשן בלי קנקנתום נקרא דיו ע"י גדולי האחרונים.
הסופר לוי יצחק מברדיטשוב, בקונטרס תעלומות סופרים, מלמד את הלכות דיו
סת"ם בפרוט רב ביותר. הוא כותב: "ואם כתב בדיו של עשן השרוי במי עפצא
וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשר בדיעבד אבל מי עפצא וקנקנתום לבד בלא
דיו מעשן אינו דיו כלל ...שכל האומר שהחיב"ר הוא דיו אינו אלא טועה."
(תעלומות סופרים, שאלה מא, על פי תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל). הרמב"ם מתיר
לכתוב במי עפצא וקנקנתום בלי עשן, אך אינו קורא להם דיו. רק דיו עשן נקרא
דיו. מי עפצא וקנקנתום בלי עשן אינם דיו.
מן המותר בפיך
במשך 3000 שנה, מאז ימי
קדם ועד ימי רבי שמואל אבוהב (כמאה שנה אחרי כתיבת השולחן ערוך) לא הייתה
שאלה על דיו סת"ם, האם כל המרכיבים חייבים להיות מן המותר בפיך. רבי שמואל אבוהב היה הראשון שכתב
תשובה לשאלה על כשרות דיו סת"ם שיש בו סתם יינם. תשובתו פורסמה בשו"ת דבר
שמואל, שאלה קס"ב. בתשובתו כותב רבי שמואל אבוהב "מה שהיה כשר מתחילתו
ונאסר אח"כ בידי שמים או בידי אדם לא נפסלו כספרים תפילין ומזוזות". זו
הסיבה שקלף ממין המותר בפיך כשר אפילו מנבלות וטרפות שלהם, כי היו כשרים
מתחילתם. זו גם הסיבה שרבי שמואל אבוהב מתיר דיו עם סתם יינם, כי היין היה
כשר מתחילתו ורק אחר כך נאסר.
אילו היה מותר לעשות
דיו סת"ם עם מרכיב שאינו מותר בפיך מתחילתו, היה רבי שמואל אבוהב יכול לענות לשאלה במשפט
אחד, ולא היה נצרך ללמוד את התשובה מדין קלף. מכאן אנו למדים שאין שום התר
לעשות דיו עם מרכיב שאינו מותר בפיך מתחילתו.
מלאכת שמים כתב: "דיו שיש בה דבר ממין האסור באכילה פסולה לספר תורה תפלין ומזוזות על כן אין ליקח דיו מן השוק שמא יש בה דבר טמא." (מלאכת שמים, בחכמה, כלל ד, ס'ג)
ביריעות
שלמה, פרק ג, כתוב על הדיו: "רק יש לברר אם אין בו חשש מצד המותר בפיך
דהיינו שלא יהא מעורב בו דבר טמא." ובהערה 7 כתוב: "ויש לברר ממה עשוי
הדיו בעט גרפיקאים ואם אין בו חשש מצד המותר בפיך שפיר דמי לתייג בו
לכתחילה. ואפילו אם לא ירצו לגלות בחברה את סודות הדיו רק שיודיעו ויאשרו
שאין בזה שום דבר מן החי ומן הענבים די בזה."
ביום ז' אדר תשע"ב נשאל הרה"ג פרידלנדר שליט"א האם דיו לסת"ם חייב להיות
מן המותר בפיך. כבוד הרב ענה שהדיו חייב להיות מותר בפיך מדינא, כי הכתב
הוא עיקר הסת"ם, ואיך יכול בכלל להיות הווה אמינא שדיו לא צריך להיות מותר
בפיך?
ביום י"א אדר תשע"ב נשאל הרה"ג שמאי גראס שליט"א האם
צורך הדיו להיות מן המותר בפיך הוא לכתחילה או בדיעבד או מצוה מן המובחר.
כבוד הרב ענה שזה פשוט שזה מעיקר הדין. בדיוק כמו שקלף חייב להיות מן המותר
בפיך, כך גם הדיו.
באיזה דיו כותבים בימינו?
בדורות האחרונים נהגו לכתוב בדיו עפצים וקנקנתום - בלית ברירה מחוסר דיו טוב יותר, מפני "דהדיו העשוי מעשן עצים ושמנים מתקלקל ונמחק בנקל ע"כ אין נוהגין בו עכשיו" (משנה ברורה הלכות תפילין לב, ג). "עתה אין הסופרים כותבים בזה הדיו מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל" (ברכי יוסף יו"ד, רעא ו אות ז). "עתה הסופרים אין כותבין בזה הדיו של עשנים מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל. וכיון שאין אנו בקיאים בזה, ממילא שאי אפשר לעשות כן ולכן נהגו בעפצים" (ערוך השלחן, רעא, לד). בדורות האחרונים לא ידעו להכין דיו עשן שאינו מתקלקל ואינו נמחק לאורך ימים ושנים. על כן, בלית ברירה, מחוסר דיו טוב יותר, התירו האחרונים התר של שעת הדחק לכתוב בדיו עפצים וקנקנתום. הסופרים שידעו להכין דיו עשן באיכות טובה, לא סמכו על ההתר לכתוב בדיו עפצים וקנקנתום, וכתבו רק בדיו עשן.
בימינו, אין משתמשים יותר בקנקנתום הטבעי שהאחרונים התירו בדיעבד. במקומו משתמשים בחומר כימי סינטטי, ששמו בעברית "גופרת ברזל" ונוסחתו הכימית היא
FeSO
4·7H
2O
. זהו החומר שמחליף בימינו את החומר הטבעי העתיק הקרוי ביוונית קנקנקתום. גופרת הברזל המצויה בימינו היא פסולת תעשייתית סינטטית שהיא תוצר לוואי של יצור חומרים אחרים בבתי חרושת. בימינו אין להשיג קנקנתום טבעי כי הוא מאד מלוכלך כשחוצבים אותו מן האדמה, ולחצוב ולנקות אותו מאד קשה ויקר. בתמונה הבאה אפשר לראות ערימות גדולות של גופרת ברזל סינטטי ירוק שמושלך כפסולת בחצר בית חרושת במדינת פינלנד. זהו סוג גופרת הברזל הסינטטי ממנו עושים את הדיו הקרוי "קנקנתום ועפצים" בימינו. מדת ההגינות היתה מחייבת לשנות את שם הדיו ל "גפרת-ברזל ועפצים" במקום "קנקנתום ועפצים".
גם החומר השחור שנותן לדיו "קנקנתום ועפצים" את צבעו השחור הוא חומר כימי סינטטי - עשוי בידי אדם - שאינו מצוי בטבע. גופרת הברזל מתחברת עם החומצה הטאנית והחומצה הגאלית שיש במי עפצים וכך נוצרת מעין חלודה שחורה שנותנת לדיו את צבעו השחור. אחרי הכתיבה החלודה השחורה בולעת חמצן מהאויר והופכת לחלודה רגילה בצבע אדום/חום. אם כל החלודה השחורה תהפוך לחלודה רגילה, יאבד הדיו את צבעו השחור ויהיה כולו אדום/חום.
איזה דיו עדיף לכתחילה לכולי עלמא?
מצד כשרות - רק דיו עשן, בלי עפצים, בלי קנקנתום, ובלי גופרת ברזל, כשר לכתחילה לכולי עלמא.
מצד עמידות הדיו לאורך ימים ושנים - יש להזהר משני פגמים השונים זה מזה מקצה לקצה.
- בקצה האחד, הדיו היבש נעשה שביר, נסדק, ומתפורר. על זה כתב הרמב"ם: "ואם יוקח זה המדא"ד וישרה אותו במים ויכתב בו ספר תורה, זה אצלי תכלית הטעות והוא דומה למי שיכתוב במשקין ובמי פירות, לפי שהוא לא יתקיים בשום פנים ולא יגוללו הספר מתחלתו לסופו ומסופו לתחלתו פעם או פעמיים, עד שיימחק כלו או רובו. ותמהני, אם בזאת הדיו כתב משה רבינו ע"ה ספרי תורות, איך יאמר על ספר התורה שכתב 'ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם והיה שם בך לעד', איך יכתב בכגון זה דבר שירצו שיתקיים אלפי שנים?" (שו"ת הרמב"ם, סימן קלו). דיו שנסדק ומתפורר - נפסל בקלות ואין לכתוב בו.
- בקצה השני, הדיו אף פעם אינו מתייבש לגמרי ונשאר לח ודביק. דיו כזה דומה קצת לדבש דבורים. דבש דבורים לעולם אינו מתייבש לגמרי. הוא נשאר לח ודביק לעולם ואם נוגעים בו מרגישים שהוא נדבק לאצבע וקצת מהדבש לפעמים נשאר על האצבע. יש דיו מעפצים שגם הוא נשאר לח ודביק לעולם. דיו כזה לעולם אינו מתייבש לגמרי (בדומה לדבש). על דיו כזה כתבו התוספות בשם רבנו תם: "ואוסר ר"ת לכתוב ס"ת בדיו של עפצים לפי שהוא לעולם לח." (תוספות, נדה, כ', ע'א). אם גוללים ספר תורה שנכתב בדיו שנשאר לח ודביק, אז הדיו יכול להדבק אל אחורי הקלף. כשפותחים את ספר התורה, קצת מהדיו יכול להעקר ממקומו ולהשאר דבוק אל אחורי הקלף. ספר תורה כזה יפסל מהר בגלל הדיו שנשאר לח ודביק ונעקר ממקומו בקלות. דיו שנשאר לח ודביק - נפסל בקלות ואין לכתוב בו.
הדיו הטוב ביותר הוא דיו כזה שמצד אחד - הוא מתייבש לגמרי ואינו נשאר לח ודביק, ומצד שני - גם אחרי שהוא מתייבש הוא נשאר גמיש, אינו נסדק, ואינו מתפורר.
בנוסף לכך, הדיו צריך שידבק היטב לקלף, ושלא יסדק כשמקפלים פרשיות תפילין של ראש, או כשנעשה קמט בקלף. וכן, צריך שיהיה אפשר למחוק את הכתב "שאם תמחקנו יהיה נמחק". מאידך, אסור שהכתב יתקלקל וימחק מעצמו. לפיכך נפסקה הלכה למעשה - שהדיו חייב להיות כזה שנדבק היטב לקלף ואפשר למחקו מחיקה נקיה על ידי גרוד בסכין, אך מעצמו לא ימחק ולא יפסל. כמו כן, הדיו חייב להיות כזה שצבעו ישאר שחור לנצח, לא ידהה, לא ישתנה לצבע אדום/חום, ולא ישרוף את הקלף בחומצה.
מכאן אנו למדים שכדי לצאת ידי כולם לכתחילה, הדיו הטוב ביותר לכולי עלמא, צריך להיות עשוי מעשן מעורב בחומרי דבק; בלי קנקנתום, בלי גופרת ברזל, בלי עפצים, ובלי חומצה; נדבק היטב אל פני הקלף; אינו מתקלקל; אינו נמחק מעצמו; אינו נשאר לח ודביק, אינו נסדק בקמטים וקפלים אפילו אחרי שנים רבות; ואפשר לגרדו בסכין גרוד נקי בלי כתמים ובלי נזק לקלף.
אף אחד אינו מסכים שהסת"ם שלו יפסלו בקלות. הרשב"א כותב על כתיבת ספרים בדיו: "לענין ספרים דבעינן דבר המתקיים לעולם".(שבת,קטו). הרמב"ם כותב על דיו שאינו מתקיים: "איך יכתב בכגון זה דבר שירצו שיתקיים אלפי שנים?" (שו"ת הרמב"ם, סימן קלו). הצמח צדק כותב שלש פעמים: "עיקר מעלת הדיו הוא זה דכשכותבים בו הוא דבר של קיימא ... עיקר מעלת הדיו היינו שהוא דבר של קיימא ... עיקר ענין הדיו הוא דבר של קיימא". (שו"ת, או"ח, טו). ואח"כ מוסיף אזהרה נגד דיו שנושר מן הקלף: "להזהיר שמרבוי הגלאנץ לא יהיו נושרים וקופצים האותיות". ובספר אבני יעקב (סימן ר') כתוב: "אין כותבין ספרים רק בדבר המתקיים
לעולם... ודיו דרכו להיות עומד לעולם... דצריך להיות שחור העומד וכונתו
העומד לעולם כמו דיו". מכאן אנו למדים שדיו צריך להיות כזה שמתקיים לעולם (או אלפי שנים) ואינו נושר וקופץ מן הקלף. ואם אין דיו מושלם שכזה, אז צריך לבחור את הדיו הטוב ביותר שיש - מתקיים כמה שיותר ונפסל כמה שפחות. במגילות הגנוזות שנמצאו במדבר יהודה הדיו מתקיים ונשאר שחור כבר אלפיים שנה.
דיו לנצח
בעזהי"ת, אחרי הרבה שנים של מחקר ויותר ממאה ניסויים ונוסחאות, עלה בידינו להחזיר עטרה ליושנה, לגלות מחדש את מה שנסתר במשך הדורות, ולייצר דיו עשן משובח כשר ומהודר לכולי עלמא.
דיו לנצח
TM הוא דיו עשן מהודר, למצוה מן המובחר, לדעת כל הפוסקים. הדיו שחור מאד, מבריק, אינו דוהה, ואינו מאדים. דיו לנצח עמיד במים ובזיעה, גמיש כמו גומי, אינו נסדק ואינו מתקלף. סת"ם כתובים בדיו לנצח כל כך עמידים, שאפילו אם מקמטים אותם בכוח הם נשארים כשרים. קמטים וקפולים בקלף, והרטבת הקלף במים, אינם פוגמים בדיו. קלפים כתובים בדיו לנצח קומטו וקופלו קדימה ואחורה, 200 פעמים, והדיו לא נפגם.
דיו עפצים וקנקנתום אינו מכיל עשן, או מכיל כמות זעירה בלבד. דיו לנצח, לעומת זאת, מכיל רק עשן (כולל גם עשן שמן זית) עם חומרים מחזקים וחומרים שמדביקים את העשן לקלף. העשן מבטיח שהדיו ישאר שחור לנצח. כל המרכיבים מקורם באדמה, בצומח, ובחומרים שנעשים ממרכיבים מן האדמה מן הצומח ומן האויר. אין בדיו לנצח חומרים מן החי. בזכות החומרים המחזקים והמדביקים, הדיו נשאר דבוק לקלף, אינו נסדק ואינו מתקלף גם אחרי קפולים וקמטים רבים. רבנים וסופרים ניסו לסדוק דיו לנצח יבש ולהפיל אותו מהקלף והדיו לא ניזוק.
הדבקים הגמישים והחומרים המחזקים מסייעים לדיו להשאר דבוק לקלף, לא להסדק, לא להתפורר, ולא להתקלף. דיו לנצח נדבק אל פני הקלף כל כך חזק שרק ע"י גרוד בסכין אפשר להסירו, אם צריך לתקן טעות. הדיו מתגרד בקלות ופני הקלף נשארים נקיים וחלקים כמעט בלי נזק. השמוש בדיו לנצח חוסך זמן רב שמתבזבז על תקונים.
גשם שנכנס למזוזה אינו פוגם בדיו. קלפים שהיו בהם קמטים וקפלים הורטבו במים ויובשו ישרים וחלקים. הקמטים והקפלים נעלמו והדיו לא ניזוק. דיו לנצח יבש (בלי קלף) הושרה במים ימים רבים. שום נזק לא נגרם לדיו. מעולם לא היה דיו סת"ם כל כך עמיד שאינו ניזוק במים.
למי שנוהג להשתמש ברפידוגרף לתיוג ולתקונים - דיו לנצח מס. 114 מתאים במיוחד לרפידוגרף. הדיו זורם היטב; שחור מאד מאד; ומעולם לא שמענו על רפידוגרף שנסתם (אם משתמשים בו לפי ההוראות).
דיו לנצח כשר למהדרין וקבל אישור של "ועד משמרת סת"ם" ש"הדיו כשר לכתוב בו סת"ם מבלי שום פקפוק". ר' יעקב מאיר שטרן שליט"א בעל "משנת הסופר", כתב על דיו לנצח: "הנני בזה לאשר את הדיו הקרוי 'דיו לנצח' ... אפשר לכתוב עם דיו זה לכתחילה." ר' שמואל דוד גרוס שליט"א כתב על דיו לנצח: "הדיו מהודר מאד - ובודאי הידור גדול יש בו לכתוב בו סת"ם." ר' שמאי גראס שליט"א, ר' חיים דוד שובקס שליט"א, ור' מאיר זילברשטין שליט"א כתבו על דיו לנצח: "...דיו זה הידור גדול ביותר וכבר אמרו חז"ל זה קלי ואנווהו - התנאה לפניו בדיו נאה. ועל כן באנו בקריאה של חיבה לאחב"י להדר ולקנות סת"ם הכתובים בדיו לנצח וכן לסופרים שיהדרו ויכתבו בדיו הנ"ל."
הרה"ג ר' אברהם צבי וואזנער שליט"א רב ד"ועד משמרת סת"ם" בניו יורק דיבר עם זקינו עמוד ההוראה בעל "שבט הלוי", על דיו לנצח. מרן התפעל מאד ואמר: "זה דבר חשוב מאד".
הרה"ג ר' שמאי קהת הכהן גראס שליט"א, רב דחסידי בעלז, מגדולי מומחי הסת"ם בדורנו , אמר בראיון מצולם על דיו לנצח: "יהודים משלמים הרבה כסף, מחפשים כל כך הרבה הידורים ... אבל זה היסוד - אם יש את הדיו הזה (אוחז בידו בקבוק של דיו לנצח) צריך לכתוב בדיו הזה כדי שהכתב יחזיק מעמד."
לקריאת פרטים נוספים על דיו לנצח, ולראות את ההכשרים, ההסכמות, וההמלצות, ראה:
http://dio-lanetzach.blogspot.com/2011/12/blog-post_15.html
dio-lanetzach.blogspot.com/2011/12/blog-post_2215.html
עם דיו לנצח אנו מחזירים עטרה ליושנה, מבטלים את כל המחלוקות, וחוזרים לכתוב בדיו עשן כמנהגנו לפני חורבן הבית. כל עם ישראל ישתמשו בסת"ם כתובים בדיו שאינו מזיק ואינו ניזוק ויתקיים בנו מה שכתוב: "מים ואש ... דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה" לפיכך: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".
המחבר מבקש להודות לר' יהודה לייב איטקין ור' יהודה בן שמחון שבדקו את כתב היד ונתנו עצות מועילות וטובות.
[1]. Manuscripts of the Greek Bible: An Introduction to Greek Palaeography, By Bruce Manning Metzger. Ch. IV
[2]. Ancient Egyptian Materials and Technology, edited by Paul T. Nicholson & Ian Shaw. Ch. Papyrus-Media used on papyrus
-----------------------------------------------------------------------
לנצחTM, דיו לנצחTM, סת"ם לנצחTM, כשר לנצחTM, שחור לנצחTM, קלף לנצחTM, קולמוס לנצחTM,
תורה לנצחTM, תפילין לנצחTM, מזוזה לנצחTM, מגילה לנצחTM, דיו סת"ם גמישTM ,
כולם סימני מסחר למוצרי דיו, צבע, עור, וקלף בבעלות צבי שקדי ובניו.
Trademarks are owned by Zvi Shkedi and his sons
Copyright 2009, Zvi Shkedi
כל הזכויות שמורות All Rights Reserved
