דיו לנצח: שאלות ותשובות

שאלות ותשובות

ש. סופר שאל את הרה"ג יעקב מאיר שטרן שליט"א: בדיו (של גויים) לרפידוגרף יש בעיות בכשרות. אחד מלקוחותי דרש ממני לתייג לא ברפידוגרף אלא רק בעט ציפורן, שטובלים אותה בקסת עם דיו כשר. היות ומביאים מחו"ל דיו לרפידוגרף כשר, האם אני יכול לתייג לההוא עם עט רפידוגרף?

תשובת כבוד הרב: אם זה "דיו לנצח" אתה יכול.

ש. מדוע "דיו לנצח" יקר יותר מדיו עפצים ותחליף-קנקנתום סינטטי?

ההבדל בין דיו לנצח לדיו עפצים וגופרת ברזל הוא כמו ההבדל בין זהב לברזל. זהב נשאר יפה ונוצץ לעולמים. ברזל מחליד מתקלקל ונפסד עם הזמן. חתן שרוצה לתת לכלתו טבעת זהב, צריך לשלם עבור זהב. אי אפשר לקנות זהב במחיר של ברזל. גם אי אפשר לקנות יריעת קלף במחיר של יריעת קרטון. וכן, יש תפילין שעולים 3000 דולר ויש תפילין שעולים 300 דולר. יש אתרוג שעולה 1000 שקל ויש אתרוג שעולה 100 שקל. וכו'. השאלה מדוע "דיו לנצח" יקר יותר מדיו עפצים וגופרת ברזל, כמוה כשאלה מדוע זהב יקר יותר מברזל, מדוע קלף יקר יותר מקרטון, ומדוע תפילין מהודרים יקרים יותר מתפילין פשוטים.

אכן מחיר הדיו יקר יותר, אך מחיר הדיו אפסי ביחס למחיר הסת"ם. דיו לנצח הוא הדיו היחיד שאינו נפסל במים/קיפולים/סדקים/דהיה/נשירת אותיות. מחיר הדיו גם זניח ביחס למחיר הקלף. עבור מחיר הדיו שהסופר משקיע במזוזה, הוא צריך להוסיף בערך שקל אחד עבור דיו לנצח. זו תוספת אפסית ביחס למחיר הסת"ם.

השאלה איננה כמה עולה דיו לנצח, אלא, כמה הסופר מפסיד כשאינו משתמש בדיו לנצח. הסופרים שכותבים בדיו לנצח מרויחים גם מזה שהלקוח מוכן לשלם יותר עבור סת"ם שאינם נפסלים.

הלקוחות מאד שמחים לשלם תוספת של 5% כשהם יודעים שאינם צריכים לחשוש יותר מפסולים. הרבה לקוחות בחו"ל שמזמינים ספרי תורה שמחים לשלם עוד 10% - 5% עבור דיו לנצח. ללקוח זו תוספת קטנה לעומת התועלת, והסופר מרויח הרבה יותר ממה שהוא משלם עבור הדיו.

הנחה מיוחדת: מי שמוכר לכל קונה תפילין מהודרים וכשרים לכתחילה במחיר של תפילין פשוטים וכשרים בדיעבד, רשאי לקנות דיו לנצח במחיר של דיו עפצים ותחליף-קנקנתום סינטטי.

מחיר החומרים המשמשים ליצור דיו לנצח יקר לאין ערוך יותר ממחיר החומרים המשמשים ליצור דיו עפצים ותחליף-קנקנתום סינטטי. אחרי הוספת הוצאות ייצור, השגחה, דמי משלוח מחו"ל, ושווק, מחיר הדיו בקושי מכסה את ההוצאות.

גם אם הסופר מוכר את הסת"ם באותו מחיר, עדיין הסופר מרויח מהשמוש בדיו לנצח, יותר ממחיר הדיו, כי:

דיו לנצח מוסיף לסופר מוניטין ויותר לקוחות ירצו לקנות ממנו.

לסופר שכותב בדיו לנצח יש רשות למכור סת"ם כתובים בדיו לנצח תוך שימוש במוניטין ובסימנים המסחריים: תורה לנצח, מזוזה לנצח, תפילין לנצח, מגילה לנצח.

אחרי שהסופר מתרגל לכתוב בו, הוא כותב יותר מהר.

דיו לנצח חוסך הרבה זמן שמתבזבז על מחיקות ותיקונים, כי דיו לנצח נמחק יותר מהר בגרוד עם סכין ונמחק נקי לגמרי בלי כתמים ובלי נזק לקלף. זה גם מונע את ירידת המחיר של הסת"ם שנגרמת ע"י ירידה ביופי הסת"ם.

ש. הדיו זורם מהר מדי. מה עושים?

חשוב מאד לחתוך את הקולמוס בצורה נכונה שתתאים לזרימת הדיו ולמהירות הכתיבה. לדיו לנצח סופרים חותכים את הקולמוס חד יותר, עם אף ארוך, ועם חריץ קטן ודק יותר.

ש. האם דיו לנצח נעשה ע"י בישול?

בדיו לנצח יש שרף לח מן העץ וגומא. שניהם מבושלים.

ש. האם יש בדיו לנצח פחם של עצמות שרופות?

לא. פחם כזה אינו כשר.

ש. האם משגיח הכשרות יודע בדיוק מה יש בדיו לנצח?

כן. למשגיח יש נסיון של יותר מעשרים שנה בהשגחת כשרות למהדרין. המשגיח הוא גם סופר סת"ם ומגיה מוסמך והוא בקיא בהלכות סת"ם. נדיר מאד למצוא רב שהוא גם מנוסה בהשגחת כשרות למהדרין וגם בקיא בהלכות סת"ם. הוא גם חתם על התחייבות לשמירת סודיות. כל מי שמנסה לגלות ממנו מה יש או אין בדיו לנצח מקבל בכוונה תשובות מבלבלות.

ש. יש מוצרים שיש עליהם שלש או ארבע השגחות. מדוע אין לדיו לנצח כמה השגחות?

אין לנו ענין בפוליטיקה. יש מוצרים שמסיבות פוליטיות יש עליהם גם חמש השגחות. מי שמשלם עבור ההשגחות הנוספות זה הצרכן.

ש. האם יש בדיו לנצח שלאק?

לא. שלאק אינו כשר. רוב סוגי הדיו של הגויים מכילים שלאק. לצערנו יש עדיין סופרים שמשתמשים בדיו של גויים ברפידוגף, בלי לדעת שהוא מכיל שלאק טמא או בלי לדעת ששלאק הוא חומר טמא. יש גם סוגי דיו של גויים המכילים פרוטאינים וגליצרין - רובם באים מן החי.

ש. אם שלאק אינו כשר, איך זה שיש רבנים שמתירים אותו?

אילו ידעו כל מה שצריך לדעת על שלאק, היו מבטלים את ההתרים. ההתרים שניתנו לשלאק ניתנו בטעות, בלי לדעת שהוא מיוצר ע"י חרקים טמאים בתוך גופם. הסברה כאילו שלאק דומה לדבש מקורה בטעות בידיעת המציאות. הפוסקים שהתירו את השלאק הוטעו ע"י יועצים לא טובים. הם מעולם לא נסעו להוֹדוּ כדי לראות איך החרקים שם מייצרים אותו או ללמוד מהמדענים שם כיצד השלאק מיוצר. גם טעות זו נתגלתה ע"י מומחים באמריקה. כאן אפשר ללמוד יותר על מקור השלאק וטומאתו
http://indiainks.blogspot.com/2011/08/blog-post.html

ש. מדוע אין לדיו לנצח השגחה של בד"צ בארץ?

א. יש לדיו לנצח אישור של ועד משמרת סת"ם והמלצות מגדולי הרבנים בארץ ישראל. אחד מגדולי הפוסקים בסת"ם בארץ ישראל יעץ לנו להמנע מבד"צים בארץ שמתמחים בכשרות דברי מאכל, וצייתנו לדעת תורה.

ב. דיו לנצח מיוצר באמריקה. ההשגחה הטובה ביותר יכולה להנתן רק ע"י משגיח נאמן שגר קרוב למקום הייצור. השגחה מרחוק היא חסרת ערך. באמריקה יש יותר חרדים מאשר בארץ ישראל והם מקפידים על כשרות למהדרין לא פחות מהחרדים בישראל. כמו שדיו לנצח כשר עבור החרדים באמריקה, כך הוא גם כשר לחרדים בישראל. הרב שמשגיח על כשרות דיו לנצח נאמן גם על סוכנויות ההשגחה של חסידות סאטמאר ושל חסידות בעלז באמריקה. המשגיח נבחר גם בזכות היותו סופר סת"ם מוסמך ובקיא בהלכות סת"ם, בנוסף להלכות כשרות.

ג. מי שאינו מאמין להשגחה על דיו שאין בו שום מקום לספקות וחששות, כיצד הוא מצפה שיאמינו לכשרות הסת"ם שהוא כותב בלי שום השגחה?

ש. יש אומרים שהחתם סופר פסק שדיו חייב להיות כזה שנעשה אדום כשהוא ישן.אם דיו לנצח נשאר שחור לנצח, אולי הוא אסור לפי החתם סופר?

טענה זו היא טעות בהבנת דברי החתם-סופר. במשנה ברורה סימן לב, (קכח) כתוב: "אבל החתם סופר בחיו"ד בסי' רנ"ו פליג עליו וסובר דאם השינוי לאדמומית הוא מחמת יושן הרי הוא כשר שהרי הוא נכתב בדיו ולהכי נאמרה ההלכה לכתוב בדיו להורות דצריכה היא רק להכתב בדיו וכך דרכו של רוב דיו לכשיזקין יכהה מראיתו ויתהפך קצת לאדמדם ונעשית כעין מראה [שקורין בל"א ברא"ן]."

דברי החתם-סופר והמשנה-ברורה נועדו להכשיר דיו עפצים וקנקנתום למרות שהוא נעשה אדום. "דאם השינוי לאדמומית הוא מחמת יושן הרי הוא כשר". ("כשר משמע דיעבד" - תוספות, שבת כג ע' א). שנוי הדיו משחור לאדום הוא שנוי לגנאי, לא שנוי לשבח. על כן, היה צורך בהתר לדיו כזה בגלל השנוי. מי שחושב ששבח הוא לדיו שנעשה אדום לכשיזקין, פשוט לא הבין את דברי החתם-סופר והמשנה-ברורה. דיו שנשאר שחור לנצח עדיף לכולי עלמא.

ש. יש אומרים שמשה רבנו כתב בדיו עם קנקנתום ואסור לנו לשנות. מי התיר לבטל את הקנקנתום?

הגרי"ש אלישיב אמר בחריפות שאסור לשנות מהדיו שהיה קיים מימות משה רבינו ועד היום. משה רבנו לא כתב בדיו עם קנקנתום, אלא רק בדיו עשן בלי קנקנתום, ויש לכך הרבה ראיות:

א. הדיו היחיד שיש עליו מסורת מאז ימי משה רבנו הוא דיו עשן. עד תקופת בית שני היה קיים בעולם רק דיו עשן. דיו עם קנקנתום לא היה קיים בימי משה רבנו. דיו קנקנתום הומצא ע"י היוונים כ-1400 שנה מאוחר יותר, בתקופת בית שני.דיו קנקנתום הוא חכמה יוונית.

ב. רבי מאיר מתאר את החידוש שיש לו - הטלת קנקנתום לדיו. "דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו." (עירובין יג ע' א). לתוך הדיו דייקא - קודם עשה דיו עם עשן ואח"כ הוסיף לו קנקנתום. רבי מאיר היה הראשון שכתב בדיו עם קנקנתום - 1400 שנה אחרי ימי משה רבנו אילו היה משה רבנו כותב בדיו עם קנקנתום, לא היה כאן חידוש ורבי עקיבא ורבי ישמעאל היו יודעים מהקנקנתום עוד לפני רבי מאיר.

ג. אילו היה משה רבנו כותב בדיו עם קנקנתום, לא היתה בגמרא מחלוקת בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל האם מותר או אסור להוסיף קנקנתום לדיו. לא יתכן שתהיה מחלוקת על משה רבנו.

ד. חומר הקנקנתום נקרא במשנה "קלקנתוס" שהוא שמו המקורי ביוונית. אילו היה משה רבנו משתמש בקנקנתום, 1400 שנה לפני תקופת התנאים, היה לחומר זה שם בלשון הקודש. העובדה שיש לחומר זה שם רק ביוונית ולא בלשון הקודש מוכיחה שהוא הגיע לארץ הקודש מיוון בתקופה בה שלטו היוונים בארץ הקדש (לפני תקופת החשמונאים). ואעפ"כ לא הוסיפו אותו לדיו סת"ם, אלא רק כמאה שנה אחרי חורבן בית שני.

ה. הרמב"ם כותב (הלכות תפילין פ' א): "כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן ... וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות, ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים." מכאן אנו למדים שדיו עשן הוא למצוה מן המובחר ואילו דיו עם קנקנתום כשר בדיעבד ("כשר משמע דיעבד" - תוספות, שבת כג ע' א). אילו היה משה רבנו כותב בדיו עם קנקנתום היה הרמב"ם פוסק להיפך.

ו. כל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, מסכימים שדוקא דיו עשן הוא המהודר ביותר. רוב הפוסקים אוסרים לכתחילה להוסיף קנקנתום לדיו. אילו היה משה רבנו כותב בדיו עם קנקנתום, היו פוסקים להיפך

ז. צמח צדק כתב: "דיו שאנו עושים עכשיו ממי עפצים וקופער וואש (קנקנתום) אין זה הדיו שהיה בימי חכמים, אלא שאנו סומכים על מסקנת הפוסקים שהעיקר שכל צבע שחור המתקיים על הקלף נקרא דיו." (שו"ת צמח צדק, או"ח, טו, ס'ה)

ח. גם המציאות המדעית מאשרת את הכתוב בכתבי הקדש. המגילות העתיקות שנמצאו במדבר יהודה מתקופת בית שני נכתבו בדיו עשן בלי קנקנתום. המגילות נבדקו במעבדה של הכור האטומי בנחל שורק ונמצא שאין בדיו קנקנתום. (קנקנתום עשוי מברזל וגפרית - חומרים שקל מאד לגלות אותם במעבדה, אם ישנם.) זה מוכיח שלפני תקופת התנאים כתבו בדיו בלי קנקנתום.

מכאן אנו למדים שמשה רבנו כתב בדיו עשן בלי קנקנתום, ולדעת הגרי"ש אלישיב אסור לשנות. ואם בגלל סבל החורבן וקושי הגלות החלפנו את הדיו - מצוה עלינו להחזיר עטרה ליושנה ולחזור ולהשתמש בדיו עשן בלי קנקנתום. הרמב"ם אומר: "כל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמיתתו בראיות שאין בהם דופי, אין סומכין על זה האיש שאמרו או שלימדו, אלא על הראיה שנתגלתה והטעם שנודע." (הלכות קדוש החודש, יז, כד). הראיות שמשה רבנו לא כתב בדיו עם קנקנתום הן ראיות שאין בהן דופי. כל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, מסכימים שדוקא דיו עשן הוא המהודר ביותר. רוב הפוסקים אוסרים לכתחילה להוסיף קנקנתום לדיו. אם יש דיו עשן מהודר שאינו נסדק, אינו מתקלקל, ואינו נפסל, חובה להשתמש בו (לא רק רשות, אלא חובה) כדי להציל את עם ישראל מסת"ם פסולים כתובים בדיו עפצים וקנקנתום שנסדק ונפסל בקלות.

ש. האם מותר לעשות דיו עם חומרים סינטטיים?

דיו "קנקנתום ועפצים" בימינו עשוי מחומר כימי סינטטי ששמו בעברית "גופרת ברזל" ונוסחתו הכימית היא FeSO₄·7H₂O (זהו החומר הסינטטי שמחליף בימינו את החומר הטבעי העתיק הקרוי ביוונית קנקנקתום). בימינו כל גופרת הברזל המצויה היא פסולת תעשייתית סינטטית שהיא תוצר לוואי של יצור חומרים אחרים בבית חרושת. בימינו אין להשיג קנקנתום טבעי כי הוא מאד מלוכלך כשחוצבים אותו מן האדמה, ולחצוב ולנקות אותו מאד קשה ויקר. בתמונה הבאה אפשר לראות ערימות גדולות של גופרת ברזל סינטטי ירוק שמושלך כפסולת בחצר בית חרושת במדינת פינלנד. זהו סוג גופרת הברזל הסינטטי ממנו עושים דיו "קנקנתום ועפצים" בימינו. מכאן אנו למדים שאין כל מניעה מלעשות את הדיו מחומרים סינטטיים ואפילו מפסולת תעשייתית סינטטית.

גם החומר השחור שנותן לדיו "קנקנתום ועפצים" את צבעו השחור הוא חומר סינטטי - עשוי בידי אדם - שאינו מצוי בטבע. גופרת הברזל מתחברת עם החומצה הטאנית והחומצה הגאלית שיש במי עפצים וכך נוצר קומפלקס אורגנו-מתכתי סינטטי של ברזל שנותן לדיו את צבעו השחור. הצבע השחור של הדיו בא רק מהחומר הסינטטי הזה, ואין מי שיעלה על דעתו לאסור אותו בגלל שהוא סינטטי בן סינטטי. אילו היה אסור לעשות דיו מחומרים סינטטיים, לא היו הפוסקים מתירים להשתמש בדיו כזה. גם מכאן אנו למדים שאין כל מניעה מלעשות את הדיו מחומרים סינטטיים.

כל העשן בדיו לנצח הוא טבעי, לא סינטטי. לעומת זאת, כל החומר השחור בדיו עפצים וגופרת ברזל הוא סינטטי בן סינטטי. דיו לנצח יותר טבעי ופחות סינטטי מדיו עפצים וגופרת ברזל.

ש. יש אומרים שאסור לעשות דיו אלא רק מחומרים הבאים מן העץ כי כך פסק הרמ"א.

הרמ"א לא פסק לאיסור. הרמ"א כותב: "ולכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות הדיו כי אם מדברים הבאים מן העץ" (יורה דעה, רעא (ו)). "ולכתחלה טוב ליזהר" איננו פסק לאיסור. למעשה אין שום דיו בימינו שעשוי רק מדברים הבאים מן העץ. לדוגמא, הדיו הנפוץ עשוי עם קנקנתום. קנקנתום לא בא מן העץ. קנקנתום הוא חומר כימי הבא מן האדמה. (בימינו אין משתמשים יותר בקנקנתום טבעי אלא בגופרת ברזל סינטטי שנוצר כפסולת תעשייתית.) ערוך השלחן מפרש את דברי השלחן ערוך "בין שלא במי עפצים": "וזה שכתב 'בין שיש בו מי עפצים [בין שלא במי עפצים]' - זהו להוציא מהסוברים דבעינן דווקא מדברים הבאים מן העץ." (ערוך השלחן, רעא, לא)
הגאון בעל מלאכת שמים מלמדנו שעיקר מעלת הדיו הוא הצבע השחור וקיום הכתב לאורך ימים, ואין להדר בדברים הבאים מן העץ אם זה פוגע באיכות הדיו: "ודע שהרמ"א כתב שטוב לתקן הדיו בדבר הבא מן העץ, אמנם גם רמ"א מודה דהעיקר לראות שתהיה הדיו שחורה ומתקיימת, ואם ע"י שיהדר אחר דברים הבאים מן העץ לא יוכל לעשותה טובה כל כך, פשיטא דיעשה אותה משאר דברים כשרים שאינם מן העץ." (מלאכת שמים, כלל ד', ס'ד, בבינה)

ש. יש אומרים "חדש אסור מן התורה". מי התיר לחדש מה שלא היה מקובל מדורי דורות? אסור לנו לשנות ממנהג אבותינו, על כן חייבים להמשיך ולכתוב בדיו עם קנקנתום.

"חדש אסור מן התורה" הוא מליצת החת"ם סופר נגד תנועת ההשכלה והרפורמים. כפי שראינו לעיל, מנהג אבותינו מאז ומעולם היה לכתוב בדיו עם עשן. ליוצאי תימן יש עד ימינו אלה מסורת של כתיבה גם בדיו הרמב"ם - דיו עשן בלי קנקנתום. ברוסיה, עד לפני מלחמת העולם הראשונה, גם כן היו סופרים גדולים שכתבו בדיו עם עשן. רבי ראובן הסופר שכתב עבור אדמו"ר הזקן ורבי נתנאל הסופר בירושלים כתבו בדיו עם עשן.

כל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, מסכימים שדוקא דיו עשן הוא המהודר ביותר. רוב הפוסקים אוסרים לכתחילה להוסיף קנקנתום לדיו. ההתר החדש להוסיף קנקנתום לדיו הוא הוא השינוי ממנהג אבותינו - התר שנתן בלית ברירה, בשעת הדחק, כיון שדיו עשן בימיהם היה מתקלקל ונמחק בנקל. כמו שאמרו החיד"א וערוך השלחן: "עתה הסופרים אין כותבים בזה הדיו מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל" (ברכי יוסף, יו"ד, רעא (ו) אות ז); "עתה הסופרים אין כותבין בזה הדיו של עשנים מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל. וכיון שאין אנו בקיאים בזה, ממילא שאי אפשר לעשות כן" (ערוך השלחן, רעא, לד). גם בימי המג"א עשו שינויים בהרכב הדיו כדי למנוע את הפגמים המצויים לרוב.

המציאות בימינו היא שדיו עם קנקנתום (גופרת ברזל) נסדק בקלות וגורם לפסולים אפילו בסת"ם מהודרים ביותר. אם יש דיו עשן מהודר לכתחילה שאינו נסדק, אינו מתקלקל, ואינו נפסל, חובה להשתמש בו (לא רק רשות, אלא חובה) ולהחזיר עטרה ליושנה, כדי להציל את עם ישראל מסת"ם פסולים כתובים בדיו שנסדק ונפסל בקלות.

ש. במסכת נדה (כ, ע'א) אנו לומדים: "רבי אמי פלי קורטא דדיותא". על כן, יש אומרים שדיו חייב להיות כזה שהוא מתייבש, נעשה קשה, ונשבר.

פלי קורטא הוא תאור מעשה בסוג אחד של דיו שהיה בימיהם. תאור מעשה או תאור מציאות אינם פסק הלכה שכך צריך להיות.

רשי מפרש: פלי קורטא דדיותא - מבקע חתיכות דיו יבש. מה פירוש המלה "מבקע"? לפני קריעת ים סוף אמר ה' למשה רבנו: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו". הים אינו עשוי מחומר קשה שנשבר. מכאן אנו למדים שהמלה "מבקע" שייכת לכל דבר שאפשר להפרידו לחלקים נפרדים גם אם הוא רך כמו מים. על כן, "פלי קורטא" פירושו חותך ומפריד חתיכה, בין בשבירה, בין בחתוך בסכין, ובין בקריעה בידים. אין שום ראיה לסברה ש"פלי" פרושו שבירה של חומר קשה.

דיו לנצח יבש אפשר תמיד לחתוך בסכין או לקרוע לחתיכות בידים. אם רוצים, אפשר גם לאפות דיו לנצח יבש בתנור חם עד שהוא נעשה קשה ונשבר.

ש. האם יש יתרון בכתיבה חדה ודקה?

כבוד הרב קנייבסקי שליט"א נשאל שאלה דומה

כתב שנשאר כשר לאורך ימים - עדיף.

יש סגנון כתיבה שנחשב מהודר ויקר יותר בעיני הצבור למרות שהוא נגד דעת הפוסקים. ב"ברוך שאמר" וב"אור זרוע" (חלק א' תקנ"ה), נאמר בשם רבי יהודה החסיד: "יותר טוב שימעט כבודו וירבה כבוד שמים לכתוב קצת כתיבה עבה". הרמ"א כותב (או"ח, ל"ב, ד'): "ולכתחילה יכתוב כתיבה גסה קצת שלא יהיו נמחקים מהרה." קסת הסופר (כ', ה') מוסיף ואומר: "לכתחילה יכתוב כתיבה גסה קצת. וגם הקוין הדקין שבאותיות אל יעשה אותן דק ביותר אלא יעבה אותן קצת שלא יהיו נמחקים מהרה". קסת הסופר מפריד שני נושאים שונים זה מזה: א. כתיבה גסה קצת, ב. המנעות מקוים דקים כדי שלא יהיו נמחקים מהרה.
מכאן אנו למדים שמאז ימי קדם היתה כנראה מחלוקת בין "כבוד הסופר" (כתיבה חדה/עדינה/דקה) ל"כבוד שמים" (כתיבה קצת עבה או גסה). סגנון כתיבה שמוסיף כבוד וכסף לסופר, הוא הפך כבוד שמים. מכיון שכתיבה כזאת היא נגד דעת הפוסקים, היא לא יכולה להיות כשרה לכתחילה. כתיבה מהודרת וכשרה לכתחילה צריכה להיות קצת גסה.

בכל המגילות העתיקות שנמצאו מתקופת בית שני, אין קוים דקים ואין קוצים חדים. כל הקוים וכל החבורים בתוך האותיות כתובים בקוים גסים.

כתיבה חדה עם קוים דקים גורמת לפסילה מהירה יותר של הסת"ם. הקונים רוצים שהסת"ם שלהם ישארו כשרים לכתחילה לאורך ימים ושלא יפסלו במהרה. כתיבה חדה כשרה בדיעבד. כתיבה מהודרת צריכה להיות קצת גסה.

בקוים דקים עם דיו עפצים ותחליף-קנקנתום סינטטי, הדיו מרחף על פני הסיבים העליונים של הקלף ואינו נדבק אליהם כראוי. זו הסיבה שכתב כזה נמחק ונפסל בקלות. דיו לנצח עוטף את הסיבים העליונים של הקלף ונצמד אליהם היטב, ועם זאת, נשאר על פני הקלף ואינו חודר לתוך עומק הקלף.