מימי משה רבינו ועד חורבן בית שני כתבו סופרי סת"ם רק בדיו עשן מעורב בדבק. העשן שימש להשחרת הדיו ושרף עצים שימש כדבק. כמו שנאמר: "כל העשנים יפין לדיו... כל השרפין יפין לדיו ושרף קטף יפה מכולם" (שבת כג, א). בין הפוסקים יש מחלוקת איזהו עץ הקטף. אין אנו יודעים בוודאות איזהו העץ.
גומי הוא חומר פלסטי טבעי עתיק המופק מזה אלפי שנים משרף מבושל של עצי גומי. יש מאות סוגים שונים של עצי גומי. "שרף קטף יפה מכולם" הוא כנראה שרף פלסטיק טבעי וגמיש שבא מאחד מעצי הגומי. "יפה מכולם" פירושו שהוא עושה דיו שמתקיים, אינו נסדק בקיפולים, אינו נופל מהקלף, ואינו נפסל.
הרשב"א כותב על כתיבת ספרים בדיו: "לענין ספרים דבעינן דבר המתקיים לעולם".(שבת,קטו). הרמב"ם כותב על דיו שאינו מתקיים: "איך יכתב בכגון זה דבר שירצו שיתקיים אלפי שנים?" (שו"ת הרמב"ם, סימן קלו). הצמח צדק כותב שלש פעמים: "עיקר מעלת הדיו הוא זה דכשכותבים בו הוא דבר של קיימא ... עיקר מעלת הדיו היינו שהוא דבר של קיימא ... עיקר ענין הדיו הוא דבר של קיימא", ואח"כ מוסיף אזהרה נגד דיו שנושר מן הקלף "להזהיר שמרבוי הגלאנץ לא יהיו נושרים וקופצים האותיות". (שו"ת צמח צדק, או"ח, טו). בספר אבני יעקב (סימן ר') כתוב: "אין כותבין ספרים רק בדבר המתקיים לעולם... ודיו דרכו להיות עומד לעולם... דצריך להיות שחור העומד וכונתו העומד לעולם כמו דיו". מכאן אנו למדים שדבר ראשון דיו סת"ם צריך להיות שחור ומתקיים לעולם (או אלפי שנים) ואינו נושר וקופץ מן הקלף.
רבי מאיר, כ- 100 שנה אחרי החורבן, ראה צורך לשפר את איכות הדיו והוסיף לו קנקנתום. רבי מאיר היה הראשון שהוסיף קנקנתום לדיו סת"ם [1] ועורר בכך מחלוקת בין רבותיו - רבי עקיבא ורבי ישמעאל (עירובין, יג, ע'א). מכיון שרבי מאיר הוסיף חומר חדש לדיו, אנו למדים שמותר להוסיף חומר חדש לדיו. המחלוקת בין רבותיו לא היתה על התוספת אלא על התוצאה - האם מותר או אסור לכתוב בדיו שאינו נמחק לגמרי. קנקנתום הוא שם החומר ביוונית. אין לחומר זה שם בלשון הקודש. במשנה הוא נזכר גם בשם קלקנתוס שהוא שמו המקורי ביוונית. המקום הקרוב ביותר לארץ הקודש בו אפשר למצוא קנקנתום הוא מכרה "לבריון" על יד אתונה ביוון, שהיה פעיל מאד בתקופת בית שני. השמוש בקנקנתום לעשית דיו הוא המצאה של חכמי יוון [32,31] מתקופת בית שני, ואע"פ שזו חכמה יוונית יש מתירים אותו כדי לחזק את עמידת הדיו ולמנוע פסולים בכתב.
במעבדה קל לבדוק אם יש או אין קנקנתום בדיו, כי הוא בא מן האדמה ויש בו ברזל וגופרית. חומרים עתיקים מן הצומח אין דרך לזהות במעבדה. המגילות הגנוזות מתקופת הבית השני, שנמצאו במדבר יהודה, נבדקו במעבדה של המרכז למחקר גרעיני בנחל שורק, ונמצא שהן נכתבו בדיו עשן בלי קנקנתום [2]. הדיו נשאר שחור על הקלף במשך 2,000 שנה.
יש שתי דרכים כשרות ומקובלות לתת לדיו את צבעו השחור: א) עשן. ב) תרכובת כימית בין ברזל (בקנקנתום יש ברזל) לבין חומצה שבאה מעפצים או מענפי עצים ידועים. התרכובת הכימית יוצרת צבע סינטטי שחור. (סינטטי - כי הוא נוצר באופן מלאכותי בידי אדם ואינו מצוי בטבע). אפשר גם לבשל עפצים בכלי של ברזל (לא נירוסטה) או לבשל צמר פלדה בחומץ ולקבל את אותו צבע שחור. חומרים שחורים אחרים שהגויים נוהגים לעשות עמם דיו, יש מי שאוסר [3] ויש מי שמתיר [4].
יש סברה כאילו לדברי הרא"ש [5] מקבלים צבע שחור גם בערבוב של עפצים וגומא. סברה זו סותרת את המציאות כי לתערובת של עפצים וגומא אין צבע שחור אלא היא שקופה בצבע חום בהיר, ואם כותבים בה על גויל לא רואים כלום כי הגויל גם הוא בעל צבע חום. הדרך היחידה להבין את דברי הרא"ש היא שהרא"ש לא דבר על השחרת הדיו אלא רק על הדבק שבדיו. גומא הוא דבק ובעפצים יש דבק. זה היה כל כך מובן מאליו שלכתחילה צריך עשן להשחרת הדיו, שהרא"ש כנראה לא ראה צורך להזכיר את העשן, בדיוק כמו שזה מובן מאליו שצריך מים לעשית הדיו והרא"ש לא הזכיר מים. הרא"ש גם מזכיר את הדיו של ר"ת שעושין מקליפת עצים ומבשלים אותו, בלי להזכיר שום חומר משחיר. זה מובן מאליו שבישול קליפת עצים אינו משחיר את הדיו וצריך להוסיף חומר משחיר, גם לדיו של ר"ת.
מכיוון שאין אנו יודעים מה היתה נוסחת הדיו לפני החורבן, יש בעם ישראל כמה מסורות שונות לדרך עשית הדיו. אין נפקא מינא מה המרכיבים בדיו [6], העיקר שהדיו יהיה שחור המתקיים. דיו עשן בלי קנקנתום (המסורת המקורית), דיו עשן עם קנקנתום (רבי מאיר), דיו עשן עם עפצים (רמב"ם), דיו בלי עפצים (רבנו תם), דיו עפצים וקנקנתום עם גומא, דיו בלי גומא, עם תוספת דבש (רמב"ם והמאירי), בלי תוספת דבש, עם תוספת חומץ, בלי תוספת חומץ, עם תוספת מיץ קליפות רימונים, בלי תוספת מיץ קליפות רימונים, עם תוספת יין, בלי תוספת יין, ועוד סוגים עם תוספות למיניהן לחיזוק עמידת הדיו שיתקיים ולא יפסל. (בערך בשנת תק"ג כתב הרמח"ל ספר תורה בדיו שעשה ממיץ קליפות רימונים.)
בין הראשונים יש דעות שונות מה צריך, מה מותר, ומה אסור, להוסיף לדיו. מאוחר יותר, בין האחרונים, אנו מוצאים גם כן דעות שונות ומחלוקות על מה צריך, מה מותר, ומה אסור, להוסיף לדיו. יש רק שני מרכיבים שיש אוסרים להוסיף אותם לדיו - קנקנתום ועפצים [7, 8, 9, 10, 11, 12]. מרכיבים אחרים - אין מי שאוסר. יש גם מי שאוסרים קנקנתום לכתחילה ומתירים אותו בדיעבד [13, 14, 15, 16, 17]. בין האחרונים יש גם מי שאומר שלא להוסיף גומא לדיו עשן [17, 18], יש מי שאומר שדיו עפצים וקנקנתום בלי גומא פסול [19], ויש מי שאומר שדיו עפצים וקנקנתום בלי גומא כשר בדיעבד [20].
בגלל אי הידיעה איך לעשות דיו עשן שמתקיים "לעולם" או "אלפי שנים", נהגו לעשות במקומות שונים בעולם סוגים שונים של דיו, והשתמשו במרכיבים שהיו מצויים בידיהם ושידעו איך לעשות מהם דיו שמתקיים כמה שיותר זמן. בכל קהילות ישראל התקבל גם המנהג שאין חומרים אסורים (כל עוד הם מן המותר בפיך [21, 22, 23, 24]), כמו שכתב המאירי: "כל שיש בו בכדי להשחיר ולהדביק נקרא דיו" [6]. וכן כתב ביאור הלכה: "המחבר סתם דבריו ולא פירש ממה לעשותו". (או"ח, לב, ג).
המרדכי כתב שדיו עפצים וקנקנתום "ודאי הוא פסול שאין זה דיו אלא צבע" [9]. בהגהות מיימוניות בפרק ראשון בשם רבינו שמחה אנו לומדים: "ואני סבור כל צבע שחור המתקיים על הקלף נקרא דיו." הצמח צדק כתב: "דיו שאנו עושים עכשיו ממי עפצים וקופער וואש (קנקנתום) אין זה הדיו שהיה בימי חכמים, אלא שאנו סומכים על מסקנת הפוסקים שהעיקר שכל צבע שחור המתקיים על הקלף נקרא דיו." (שו"ת צמח צדק, או"ח, טו, ס'ה). בלית ברירה, מכיוון שלא ידעו איך לעשות דיו עשן שאינו מתקלקל [25, 26, 27], לא התחשבו בדעות שפסלו דיו עם קנקנתום או עם עפצים [7, 8, 9, 10, 11, 12], ולא התחשבו בדעות שפסלו "דיו" שאינו דיו אלא צבע, ולא התחשבו בדעת הרמ"א שכתב: "ולכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות הדיו כי אם מדברים הבאים מן העץ" (שו"ע, יו"ד, רעא, ו) [28, 29], אלא הקפידו רק על "דהעיקר לראות שתהיה הדיו שחורה ומתקיימת" [29].
החתם סופר מלמדנו את ההבדל בין דיו לבין צבע: "פלותת הפוסקים בדיו עי' בני יונה דהעולה להלכה ולמעשה כי גדר הדיו הוא הצבע השחור המעובה שאינו נכנס בתוך עובי קלף מעבר לעבר כצביעת בגדים, וגם אינו כמיא בעלמא, אלא ע"ג הקלף ונדבק בו ויכולין למחקו ולהסירו ממנו." (חידושי חתם סופר, גיטין, יט, ע'א). לפי החתם סופר, כל נוזל שחור שאפשר לכתוב בו והוא נשאר על גבי הקלף ונדבק בו ואינו נספג אל תוך הקלף, ואפשר למחקו, הרי הוא דיו. דיו וצבע הפוכים זה מזה. צבע חייב להספג פנימה ולא להתקלף. צבע המתקלף מרצועות תפילין פסול. בדיו הדין הוא הפוך. דיו חייב להשאר על פני הקלף כך שכן אפשר למחקו ולהסירו.
מספר הייצרנים שמייצרים בימינו דיו עשן גדול ממספר הייצרנים שמייצרים דיו עפצים וקנקנתום. לכל אחד מסוגי הדיו המקובלים (עם או בלי עשן, עם או בלי קנקנתום, עם או בלי עפצים, ועם או בלי תוספות אחרות למיניהן) יש יתרונות וחסרונות. יש דיו שמתקיים יותר זמן על קלף ונפסל מהר על גויל, יש דיו שמזיק לגויל וגורם לו להסדק, יש דיו שמתקיים יותר זמן על גויל או קלף מעובד בעפצים, יש דיו שזול וקל לעשותו אך הוא נפסל מהר ובקלות, יש דיו שאינו נפסל אך הוא יקר וקשה לעשותו, יש דיו שמתקיים יותר וקשה יותר לכתוב בו, ויש דיו שקל לכתוב בו אך הוא גם נפסל בקלות.
מבחינת הקונה את הסת"ם, יש שני דברים עיקריים שהקונה רוצה:
א. שהכתב יתקיים והסת"ם ישארו כשרים כמה שיותר זמן בלי להפסל.
ב. "סתם קונה המדקדק במצוות רוצה שיהיו התפילין כתובות לכל הדעות לכתחילה" (יריעות שלמה, כפי ששמע משבט הלוי).
בדורות הקודמים לא הקפידו על דיו עשן שכשר לכולי עלמא. כל החומרים המותרים בפיך היו מותרים בדיו כדי לשמור על המסורת של עשיית דיו שמתקיים כמה שיותר ומתקלקל כמה שפחות. בימינו, כל סופר וכל מגיה יודע עד כמה שכיחים הפסולים בכמה מסוגי הדיו בהם משתמשים בימינו, גם בסת"ם חדשים [30].
למי שרוצה סת"ם כתובים בדיו כשר לכתחילה לכולי עלמא, יש רק ברירה אחת - דיו עשן שאינו מתקלקל, בלי עפצים ובלי קנקנתום.
סופר סת"ם צריך להזהר מאד שלא להכשל באיסורים דאורייתא של הונאת הקונה ושל "לפני עור לא תתן מכשול", עם דיו שנשבר ונפסל בקלות. חובה על כל סופר לשמור על המסורת החשובה ביותר שיש בדיו, ולכתוב רק בדיו עשן הטוב ביותר שיש - שמתקיים כמה שיותר ומתקלקל כמה שפחות - כדי להציל את עם ישראל מסת"ם שנפסלים.
מקורות
1. "דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו." (עירובין, יג, ע'א). לתוך הדיו דייקא. לא לתוך המים, לא לתוך מי עפצים, אלא לתוך הדיו. רבי מאיר לא עשה דיו מקנקנתום אלא קודם עשה דיו כשר שהיה שחור בלי קנקנתום, ואח"כ הטיל קנקנתום לדיו הקיים כדי שתתחזק עמידתו. מכאן אנו למדים שמותר להוסיף לדיו תוספות לחיזוק עמידת הדיו.
2. דר. יורם ניר-אל, אנליזות להרכב הדיו והקלף ברסיסי מגילות ים המלח "The Black Ink of the Qumran Scrolls", Dead Sea Discoveries 3.2 [1996], pp. 157-167
3. מלאכת שמים כתב: "אין ליקח דיו מן השוק ... דלא כל הדברים המשחירים את המים נקראים דיו" (מלאכת שמים, בחכמה, כלל ד, ס'ג). וכן, ביום י"ד מנחם אב תשס"ג כתב מרן שבט הלוי תשובה נגד כתיבה בדיו של גויים לרפידוגרף, כי: "לא נעשה מסממני הדיו המקובל מדור דור" וכתב גם "שמעשה הדיו למצוה" ומסיים את מכתבו ב"טובים חומרת צדקתם של הראשונים מקולות של אחרונים בזה." כידוע, יש רק סוג דיו אחד המקובל מדור דור עד ימי משה רבנו וזה דיו עשן עם שרף ובלי קנקנתום. ובלית ברירה, כשאין יודעים לעשות דיו עשן שאינו מתקלקל, מותר לעשות דיו מעפצים וגומא וקנקנתום. אך בדיו של גויים לרפידוגרף אין לא עשן לא שרף לא עפצים לא גומא ולא קנקנתום, ומכיון שנעשה ע"י גויים הוא לא נעשה למצוה. חומרת צדקתם של הראשונים היא שדיו חייב להיות לכתחילה עם עשן ושרף ובלי קנקנתום, וההתר לעשות דיו בלי עשן ועם קנקנתום הוא בלית ברירה כי דיו עשן שבימיהם היה מתקלקל ונמחק בנקל.
4. "ויש לברר ממה עשוי הדיו בעט גרפיקאים, ואם אין בו חשש מצד המותר בפיך שפיר דמי לתייג בו לכתחילה." (יריעות שלמה, פרק ג, הערה 7).
5. "דיו דיותא – אומר ר"ת, דדיו שעושין מקליפת עצים ומבשלים אותו כדי שיהיה עב אותו הוא הנקרא דיו אבל דיו שעושין מעפצין שקורין אגלייא"ש בלע"ז – ההוא לא מיקרי דיו ... מתוך כך אומר ר"ת שאין לכתוב ס"ת בעפצים שקורין אגלייא"ש, דס"ת בעי דיו כדאמרינן בפ' הבונה: 'או שכתבו שלא בדיו - הרי אלו יגנזו', וההיא ברייתא בס"ת איירי כדמוכח בהקומץ רבה. ומיהו, י"ל דאפצא לחודיה לא מיקרי דיו, אבל כשמערבין בו קומוס שקורין גומא - נעשה דיו וראוי לכתוב בו." (תוספות הרא"ש, גיטין יט, א). "מי עפצא לחודיה אין נקרא דיו, אבל כשמערבין בו קומוס שקורין גומ"א נקרא דיו וראוי לכתוב בו". (הלכות קטנות, ספר תורה, אות ו)
6. "לא יצא אלא בדיו, והוא הרכבת דברים רבים: מהם שמשחירין ומהם שמדביקין, וכל שיש בו בכדי להשחיר ולהדביק נקרא דיו שאין הכוונה אלא שיהא הכתב שחור ומקבץ הראות ושלא יהא נקל למחקו שלא בהיכר. ומאחר שכן אין אנו צריכין לפרש מעשה הדיו, אלא יש עושים אותו בדרך אחד ויש עושין אותו בדרך אחרת, ואין לחוש בכך, ואף על פי שראינו לקצת מפרשים שטרחו בזו – אנו אין לנו." (המאירי על מסכת מגילה, דף יח, ע'ב)
7. דיו עפצים וקנקנתום, פסול למגילת סוטה. (משנה, סוטה, פ'ב, מ'ד. רמב"ם, הלכות סוטה, פרק ד)
8. "מותר לתת אדרמינט לתוך הדיו לספר תורה לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום" (תוספות, עירובין, יג, ע'א). מכאן אנו למדים שקנקנתום אסור.
9. "ווטריולא [קנקנתום] שמשימים בדיו של עפצים ודאי הוא פסול שאין זה דיו אלא צבע." (מרדכי, גיטין, יט, ע'א, בשם אור זרוע).
10. "ועל כן היה פוסל ר"ת ס"ת שאין כותבין בדיו שלנו [בלי עפצים]" (תוספות, שבת, כג ע'א).
11. "אומר רבינו תם: כיוון דספר תורה בעי דיו, אם כן דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה – דהא אינו קרוי דיו". "ואותו דיו שעושין מעפצים לעולם הוא לח ואינו קרוי דיו ופסול לכתוב ממנו ספר תורה תפילין ומזוזות כמו שפירשתי במקומו". (ספר התרומה, הלכות ספר תורה, קצ"ה).
12. "שלשה עשר פוסקים הפוסלים קנקנתום מעורב במי עפצא לכתיבת סת"ם ... ועתה מי יוכל לעמוד נגדם להתיר?" (הסופר לוי יצחק מברדיטשוב, תעלומות סופרים, שאלה לו, סעיף ב)
13. "ואם כתב בדיו של עשן השרוי במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשר בדיעבד, אבל מי עפצא וקנקנתום לבד בלא דיו מעשן אינו דיו כלל ...שכל האומר שהחיב"ר הוא דיו אינו אלא טועה." (הסופר לוי יצחק מברדיטשוב, תעלומות סופרים, שאלה מא, על פי תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל).
14. "כשר משמע דיעבד" (תוספות, שבת, כג, ע'א).
15. "ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים" (רמב"ם, הלכות תפילין, פ"א, ד).
16. "אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו מפני שרישומו ניכר מאד ואינו נמחק לגמרי ... ואם כתב סת"ם במי עפצים וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים" (שו"ע הרב, או"ח, לב, ד).
17. "ולא יטיל לתוכו קומא או קנקנתום ... וזהו הכל למצוה מן המובחר בלבד, אבל לדינא גם הרמ"א מודה דמותר לעשות ממי עפצים וקומא וקנקנתום, וכן נוהגים לעשות כהיום ע"י תערובת שלשתן". (משנ"ב, הל' תפילין, לב, ג)
18. "ולא יטיל לתוכו קומא או קנקנתום". (משנ"ב, הל' תפילין, לב, ג)
19. "דלא יכתבו הסופרים במי עפצא וקנקנתום לחוד רק עם שרף שקורין גומא ובלא"ה פסול מה"ת לדעת רוב הפוסקים" (משכנות יעקב, תשובה לח).
20. "לכתחילה יזהר שאם עושה דיו ממי עפצים אפילו אם מערבו עם קנקנתום לא יעשנה בלי תערובת קומא ובדיעבד אין להחמיר ולפסול". (שונה הלכות, הלכות תפילין לב, ס'יג).
21. "דיו שיש בה דבר ממין האסור באכילה פסולה לספר תורה תפלין ומזוזות על כן אין ליקח דיו מן השוק שמא יש בה דבר טמא." (מלאכת שמים, בחכמה, כלל ד, ס'ג).
22. יריעות שלמה, פרק ג: "רק יש לברר אם אין בו חשש מצד המותר בפיך דהיינו שלא יהא מעורב בו דבר טמא." ובהערה 7 כתוב: "ויש לברר ממה עשוי הדיו בעט גרפיקאים ואם אין בו חשש מצד המותר בפיך שפיר דמי לתייג בו לכתחילה. ואפילו אם לא ירצו לגלות בחברה את סודות הדיו רק שיודיעו ויאשרו שאין בזה שום דבר מן החי ומן הענבים די בזה."
23. ביום ז' אדר תשע"ב נשאל הגר"מ פרידלנדר שליט"א האם דיו לסת"ם חייב להיות מן המותר בפיך. כבוד הרב ענה שהדיו חייב להיות מותר בפיך מדינא, כי הכתב הוא עיקר הסת"ם, ואיך יכול בכלל להיות הווה אמינא שדיו לא צריך להיות מותר בפיך?
24. ביום י"א אדר נשאל הרה"ג שמאי גראס שליט"א האם צורך הדיו להיות מן המותר בפיך הוא לכתחילה או בדיעבד או מצוה מן המובחר. כבוד הרב ענה שזה פשוט שזה מעיקר הדין. בדיוק כמו שקלף חייב להיות מן המותר בפיך, כך גם הדיו.
25. "עתה הסופרים אין כותבין בזה הדיו של עשנים מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל. וכיון שאין אנו בקיאים בזה, ממילא שאי אפשר לעשות כן ולכן נהגו בעפצים" (ערוך השלחן, יורה דעה, רעא, לד).
26. "עתה הסופרים אין כותבים בזה הדיו [של עשן] מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל" (ברכי יוסף, יו"ד, רעא (ו) אות ז).
27. "וכן פסק בספר גט מקושר ובספר ברכי יוסף לעשות כמנהגינו עכשיו דהדיו העשוי מעשן עצים ושמנים מתקלקל ונמחק בנקל ע"כ אין נוהגין בו עכשיו." (משנ"ב, לב, ס'ח).
28. "וזה שכתב 'בין שיש בו מי עפצים [בין שלא במי עפצים]' - זהו להוציא מהסוברים דבעינן דווקא מדברים הבאים מן העץ." (ערוך השלחן, רעא, לא).
29. "ודע שהרמ"א כתב שטוב לתקן הדיו בדבר הבא מן העץ, אמנם גם רמ"א מודה דהעיקר לראות שתהיה הדיו שחורה ומתקיימת, ואם ע"י שיהדר אחר דברים הבאים מן העץ לא יכול לעשותה טובה כל כך, פשיטא דיעשה אותה משאר דברים כשרים שאינם מן העץ." (מלאכת שמים, בבינה, כלל ד', ס'ד)
30. הרה"ג שמאי קהת הכהן גראס שליט"א מספר בראיון מצולם: "אמר לי סופר - ר' שמאי אני יודע שכשאני מקפל את הפרשיות הן כבר נסדקות." סופר שכותב מזוזות אמר לנו: "כשאני מתחיל לגלגל את המזוזה אני שומע את הדיו מתפוצץ."
31. Manuscripts of the Greek Bible: An Introduction to Greek Palaeography, By Bruce Manning Metzger. Ch. IV
32. Ancient Egyptian Materials and Technology, edited by Paul T. Nicholson & Ian Shaw. Ch. Papyrus-Media used on papyrus
.
גומי הוא חומר פלסטי טבעי עתיק המופק מזה אלפי שנים משרף מבושל של עצי גומי. יש מאות סוגים שונים של עצי גומי. "שרף קטף יפה מכולם" הוא כנראה שרף פלסטיק טבעי וגמיש שבא מאחד מעצי הגומי. "יפה מכולם" פירושו שהוא עושה דיו שמתקיים, אינו נסדק בקיפולים, אינו נופל מהקלף, ואינו נפסל.
הרשב"א כותב על כתיבת ספרים בדיו: "לענין ספרים דבעינן דבר המתקיים לעולם".(שבת,קטו). הרמב"ם כותב על דיו שאינו מתקיים: "איך יכתב בכגון זה דבר שירצו שיתקיים אלפי שנים?" (שו"ת הרמב"ם, סימן קלו). הצמח צדק כותב שלש פעמים: "עיקר מעלת הדיו הוא זה דכשכותבים בו הוא דבר של קיימא ... עיקר מעלת הדיו היינו שהוא דבר של קיימא ... עיקר ענין הדיו הוא דבר של קיימא", ואח"כ מוסיף אזהרה נגד דיו שנושר מן הקלף "להזהיר שמרבוי הגלאנץ לא יהיו נושרים וקופצים האותיות". (שו"ת צמח צדק, או"ח, טו). בספר אבני יעקב (סימן ר') כתוב: "אין כותבין ספרים רק בדבר המתקיים לעולם... ודיו דרכו להיות עומד לעולם... דצריך להיות שחור העומד וכונתו העומד לעולם כמו דיו". מכאן אנו למדים שדבר ראשון דיו סת"ם צריך להיות שחור ומתקיים לעולם (או אלפי שנים) ואינו נושר וקופץ מן הקלף.
רבי מאיר, כ- 100 שנה אחרי החורבן, ראה צורך לשפר את איכות הדיו והוסיף לו קנקנתום. רבי מאיר היה הראשון שהוסיף קנקנתום לדיו סת"ם [1] ועורר בכך מחלוקת בין רבותיו - רבי עקיבא ורבי ישמעאל (עירובין, יג, ע'א). מכיון שרבי מאיר הוסיף חומר חדש לדיו, אנו למדים שמותר להוסיף חומר חדש לדיו. המחלוקת בין רבותיו לא היתה על התוספת אלא על התוצאה - האם מותר או אסור לכתוב בדיו שאינו נמחק לגמרי. קנקנתום הוא שם החומר ביוונית. אין לחומר זה שם בלשון הקודש. במשנה הוא נזכר גם בשם קלקנתוס שהוא שמו המקורי ביוונית. המקום הקרוב ביותר לארץ הקודש בו אפשר למצוא קנקנתום הוא מכרה "לבריון" על יד אתונה ביוון, שהיה פעיל מאד בתקופת בית שני. השמוש בקנקנתום לעשית דיו הוא המצאה של חכמי יוון [32,31] מתקופת בית שני, ואע"פ שזו חכמה יוונית יש מתירים אותו כדי לחזק את עמידת הדיו ולמנוע פסולים בכתב.
במעבדה קל לבדוק אם יש או אין קנקנתום בדיו, כי הוא בא מן האדמה ויש בו ברזל וגופרית. חומרים עתיקים מן הצומח אין דרך לזהות במעבדה. המגילות הגנוזות מתקופת הבית השני, שנמצאו במדבר יהודה, נבדקו במעבדה של המרכז למחקר גרעיני בנחל שורק, ונמצא שהן נכתבו בדיו עשן בלי קנקנתום [2]. הדיו נשאר שחור על הקלף במשך 2,000 שנה.
יש שתי דרכים כשרות ומקובלות לתת לדיו את צבעו השחור: א) עשן. ב) תרכובת כימית בין ברזל (בקנקנתום יש ברזל) לבין חומצה שבאה מעפצים או מענפי עצים ידועים. התרכובת הכימית יוצרת צבע סינטטי שחור. (סינטטי - כי הוא נוצר באופן מלאכותי בידי אדם ואינו מצוי בטבע). אפשר גם לבשל עפצים בכלי של ברזל (לא נירוסטה) או לבשל צמר פלדה בחומץ ולקבל את אותו צבע שחור. חומרים שחורים אחרים שהגויים נוהגים לעשות עמם דיו, יש מי שאוסר [3] ויש מי שמתיר [4].
יש סברה כאילו לדברי הרא"ש [5] מקבלים צבע שחור גם בערבוב של עפצים וגומא. סברה זו סותרת את המציאות כי לתערובת של עפצים וגומא אין צבע שחור אלא היא שקופה בצבע חום בהיר, ואם כותבים בה על גויל לא רואים כלום כי הגויל גם הוא בעל צבע חום. הדרך היחידה להבין את דברי הרא"ש היא שהרא"ש לא דבר על השחרת הדיו אלא רק על הדבק שבדיו. גומא הוא דבק ובעפצים יש דבק. זה היה כל כך מובן מאליו שלכתחילה צריך עשן להשחרת הדיו, שהרא"ש כנראה לא ראה צורך להזכיר את העשן, בדיוק כמו שזה מובן מאליו שצריך מים לעשית הדיו והרא"ש לא הזכיר מים. הרא"ש גם מזכיר את הדיו של ר"ת שעושין מקליפת עצים ומבשלים אותו, בלי להזכיר שום חומר משחיר. זה מובן מאליו שבישול קליפת עצים אינו משחיר את הדיו וצריך להוסיף חומר משחיר, גם לדיו של ר"ת.
מכיוון שאין אנו יודעים מה היתה נוסחת הדיו לפני החורבן, יש בעם ישראל כמה מסורות שונות לדרך עשית הדיו. אין נפקא מינא מה המרכיבים בדיו [6], העיקר שהדיו יהיה שחור המתקיים. דיו עשן בלי קנקנתום (המסורת המקורית), דיו עשן עם קנקנתום (רבי מאיר), דיו עשן עם עפצים (רמב"ם), דיו בלי עפצים (רבנו תם), דיו עפצים וקנקנתום עם גומא, דיו בלי גומא, עם תוספת דבש (רמב"ם והמאירי), בלי תוספת דבש, עם תוספת חומץ, בלי תוספת חומץ, עם תוספת מיץ קליפות רימונים, בלי תוספת מיץ קליפות רימונים, עם תוספת יין, בלי תוספת יין, ועוד סוגים עם תוספות למיניהן לחיזוק עמידת הדיו שיתקיים ולא יפסל. (בערך בשנת תק"ג כתב הרמח"ל ספר תורה בדיו שעשה ממיץ קליפות רימונים.)
בין הראשונים יש דעות שונות מה צריך, מה מותר, ומה אסור, להוסיף לדיו. מאוחר יותר, בין האחרונים, אנו מוצאים גם כן דעות שונות ומחלוקות על מה צריך, מה מותר, ומה אסור, להוסיף לדיו. יש רק שני מרכיבים שיש אוסרים להוסיף אותם לדיו - קנקנתום ועפצים [7, 8, 9, 10, 11, 12]. מרכיבים אחרים - אין מי שאוסר. יש גם מי שאוסרים קנקנתום לכתחילה ומתירים אותו בדיעבד [13, 14, 15, 16, 17]. בין האחרונים יש גם מי שאומר שלא להוסיף גומא לדיו עשן [17, 18], יש מי שאומר שדיו עפצים וקנקנתום בלי גומא פסול [19], ויש מי שאומר שדיו עפצים וקנקנתום בלי גומא כשר בדיעבד [20].
בגלל אי הידיעה איך לעשות דיו עשן שמתקיים "לעולם" או "אלפי שנים", נהגו לעשות במקומות שונים בעולם סוגים שונים של דיו, והשתמשו במרכיבים שהיו מצויים בידיהם ושידעו איך לעשות מהם דיו שמתקיים כמה שיותר זמן. בכל קהילות ישראל התקבל גם המנהג שאין חומרים אסורים (כל עוד הם מן המותר בפיך [21, 22, 23, 24]), כמו שכתב המאירי: "כל שיש בו בכדי להשחיר ולהדביק נקרא דיו" [6]. וכן כתב ביאור הלכה: "המחבר סתם דבריו ולא פירש ממה לעשותו". (או"ח, לב, ג).
המרדכי כתב שדיו עפצים וקנקנתום "ודאי הוא פסול שאין זה דיו אלא צבע" [9]. בהגהות מיימוניות בפרק ראשון בשם רבינו שמחה אנו לומדים: "ואני סבור כל צבע שחור המתקיים על הקלף נקרא דיו." הצמח צדק כתב: "דיו שאנו עושים עכשיו ממי עפצים וקופער וואש (קנקנתום) אין זה הדיו שהיה בימי חכמים, אלא שאנו סומכים על מסקנת הפוסקים שהעיקר שכל צבע שחור המתקיים על הקלף נקרא דיו." (שו"ת צמח צדק, או"ח, טו, ס'ה). בלית ברירה, מכיוון שלא ידעו איך לעשות דיו עשן שאינו מתקלקל [25, 26, 27], לא התחשבו בדעות שפסלו דיו עם קנקנתום או עם עפצים [7, 8, 9, 10, 11, 12], ולא התחשבו בדעות שפסלו "דיו" שאינו דיו אלא צבע, ולא התחשבו בדעת הרמ"א שכתב: "ולכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות הדיו כי אם מדברים הבאים מן העץ" (שו"ע, יו"ד, רעא, ו) [28, 29], אלא הקפידו רק על "דהעיקר לראות שתהיה הדיו שחורה ומתקיימת" [29].
החתם סופר מלמדנו את ההבדל בין דיו לבין צבע: "פלותת הפוסקים בדיו עי' בני יונה דהעולה להלכה ולמעשה כי גדר הדיו הוא הצבע השחור המעובה שאינו נכנס בתוך עובי קלף מעבר לעבר כצביעת בגדים, וגם אינו כמיא בעלמא, אלא ע"ג הקלף ונדבק בו ויכולין למחקו ולהסירו ממנו." (חידושי חתם סופר, גיטין, יט, ע'א). לפי החתם סופר, כל נוזל שחור שאפשר לכתוב בו והוא נשאר על גבי הקלף ונדבק בו ואינו נספג אל תוך הקלף, ואפשר למחקו, הרי הוא דיו. דיו וצבע הפוכים זה מזה. צבע חייב להספג פנימה ולא להתקלף. צבע המתקלף מרצועות תפילין פסול. בדיו הדין הוא הפוך. דיו חייב להשאר על פני הקלף כך שכן אפשר למחקו ולהסירו.
מספר הייצרנים שמייצרים בימינו דיו עשן גדול ממספר הייצרנים שמייצרים דיו עפצים וקנקנתום. לכל אחד מסוגי הדיו המקובלים (עם או בלי עשן, עם או בלי קנקנתום, עם או בלי עפצים, ועם או בלי תוספות אחרות למיניהן) יש יתרונות וחסרונות. יש דיו שמתקיים יותר זמן על קלף ונפסל מהר על גויל, יש דיו שמזיק לגויל וגורם לו להסדק, יש דיו שמתקיים יותר זמן על גויל או קלף מעובד בעפצים, יש דיו שזול וקל לעשותו אך הוא נפסל מהר ובקלות, יש דיו שאינו נפסל אך הוא יקר וקשה לעשותו, יש דיו שמתקיים יותר וקשה יותר לכתוב בו, ויש דיו שקל לכתוב בו אך הוא גם נפסל בקלות.
מבחינת הקונה את הסת"ם, יש שני דברים עיקריים שהקונה רוצה:
א. שהכתב יתקיים והסת"ם ישארו כשרים כמה שיותר זמן בלי להפסל.
ב. "סתם קונה המדקדק במצוות רוצה שיהיו התפילין כתובות לכל הדעות לכתחילה" (יריעות שלמה, כפי ששמע משבט הלוי).
בדורות הקודמים לא הקפידו על דיו עשן שכשר לכולי עלמא. כל החומרים המותרים בפיך היו מותרים בדיו כדי לשמור על המסורת של עשיית דיו שמתקיים כמה שיותר ומתקלקל כמה שפחות. בימינו, כל סופר וכל מגיה יודע עד כמה שכיחים הפסולים בכמה מסוגי הדיו בהם משתמשים בימינו, גם בסת"ם חדשים [30].
למי שרוצה סת"ם כתובים בדיו כשר לכתחילה לכולי עלמא, יש רק ברירה אחת - דיו עשן שאינו מתקלקל, בלי עפצים ובלי קנקנתום.
מעשה
רב:
הרב משה פיינשטיין קנה לעצמו בשנת תש"מ תפילין ר"ת חדשות,
מהסופר של הרבי מלובביץ' שהתפרסם בזה שהוא כותב רק בדיו עשוי
מעשן בעירת-גז ודבק פלסטי סינטטי, בלי עפצים ובלי קנקנתום.
וזה הדיו שהוא לימד לתלמידיו לעשות.
מהסופר של הרבי מלובביץ' שהתפרסם בזה שהוא כותב רק בדיו עשוי
מעשן בעירת-גז ודבק פלסטי סינטטי, בלי עפצים ובלי קנקנתום.
וזה הדיו שהוא לימד לתלמידיו לעשות.
סופר סת"ם צריך להזהר מאד שלא להכשל באיסורים דאורייתא של הונאת הקונה ושל "לפני עור לא תתן מכשול", עם דיו שנשבר ונפסל בקלות. חובה על כל סופר לשמור על המסורת החשובה ביותר שיש בדיו, ולכתוב רק בדיו עשן הטוב ביותר שיש - שמתקיים כמה שיותר ומתקלקל כמה שפחות - כדי להציל את עם ישראל מסת"ם שנפסלים.
מקורות
1. "דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו." (עירובין, יג, ע'א). לתוך הדיו דייקא. לא לתוך המים, לא לתוך מי עפצים, אלא לתוך הדיו. רבי מאיר לא עשה דיו מקנקנתום אלא קודם עשה דיו כשר שהיה שחור בלי קנקנתום, ואח"כ הטיל קנקנתום לדיו הקיים כדי שתתחזק עמידתו. מכאן אנו למדים שמותר להוסיף לדיו תוספות לחיזוק עמידת הדיו.
2. דר. יורם ניר-אל, אנליזות להרכב הדיו והקלף ברסיסי מגילות ים המלח "The Black Ink of the Qumran Scrolls", Dead Sea Discoveries 3.2 [1996], pp. 157-167
3. מלאכת שמים כתב: "אין ליקח דיו מן השוק ... דלא כל הדברים המשחירים את המים נקראים דיו" (מלאכת שמים, בחכמה, כלל ד, ס'ג). וכן, ביום י"ד מנחם אב תשס"ג כתב מרן שבט הלוי תשובה נגד כתיבה בדיו של גויים לרפידוגרף, כי: "לא נעשה מסממני הדיו המקובל מדור דור" וכתב גם "שמעשה הדיו למצוה" ומסיים את מכתבו ב"טובים חומרת צדקתם של הראשונים מקולות של אחרונים בזה." כידוע, יש רק סוג דיו אחד המקובל מדור דור עד ימי משה רבנו וזה דיו עשן עם שרף ובלי קנקנתום. ובלית ברירה, כשאין יודעים לעשות דיו עשן שאינו מתקלקל, מותר לעשות דיו מעפצים וגומא וקנקנתום. אך בדיו של גויים לרפידוגרף אין לא עשן לא שרף לא עפצים לא גומא ולא קנקנתום, ומכיון שנעשה ע"י גויים הוא לא נעשה למצוה. חומרת צדקתם של הראשונים היא שדיו חייב להיות לכתחילה עם עשן ושרף ובלי קנקנתום, וההתר לעשות דיו בלי עשן ועם קנקנתום הוא בלית ברירה כי דיו עשן שבימיהם היה מתקלקל ונמחק בנקל.
4. "ויש לברר ממה עשוי הדיו בעט גרפיקאים, ואם אין בו חשש מצד המותר בפיך שפיר דמי לתייג בו לכתחילה." (יריעות שלמה, פרק ג, הערה 7).
5. "דיו דיותא – אומר ר"ת, דדיו שעושין מקליפת עצים ומבשלים אותו כדי שיהיה עב אותו הוא הנקרא דיו אבל דיו שעושין מעפצין שקורין אגלייא"ש בלע"ז – ההוא לא מיקרי דיו ... מתוך כך אומר ר"ת שאין לכתוב ס"ת בעפצים שקורין אגלייא"ש, דס"ת בעי דיו כדאמרינן בפ' הבונה: 'או שכתבו שלא בדיו - הרי אלו יגנזו', וההיא ברייתא בס"ת איירי כדמוכח בהקומץ רבה. ומיהו, י"ל דאפצא לחודיה לא מיקרי דיו, אבל כשמערבין בו קומוס שקורין גומא - נעשה דיו וראוי לכתוב בו." (תוספות הרא"ש, גיטין יט, א). "מי עפצא לחודיה אין נקרא דיו, אבל כשמערבין בו קומוס שקורין גומ"א נקרא דיו וראוי לכתוב בו". (הלכות קטנות, ספר תורה, אות ו)
6. "לא יצא אלא בדיו, והוא הרכבת דברים רבים: מהם שמשחירין ומהם שמדביקין, וכל שיש בו בכדי להשחיר ולהדביק נקרא דיו שאין הכוונה אלא שיהא הכתב שחור ומקבץ הראות ושלא יהא נקל למחקו שלא בהיכר. ומאחר שכן אין אנו צריכין לפרש מעשה הדיו, אלא יש עושים אותו בדרך אחד ויש עושין אותו בדרך אחרת, ואין לחוש בכך, ואף על פי שראינו לקצת מפרשים שטרחו בזו – אנו אין לנו." (המאירי על מסכת מגילה, דף יח, ע'ב)
7. דיו עפצים וקנקנתום, פסול למגילת סוטה. (משנה, סוטה, פ'ב, מ'ד. רמב"ם, הלכות סוטה, פרק ד)
8. "מותר לתת אדרמינט לתוך הדיו לספר תורה לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום" (תוספות, עירובין, יג, ע'א). מכאן אנו למדים שקנקנתום אסור.
9. "ווטריולא [קנקנתום] שמשימים בדיו של עפצים ודאי הוא פסול שאין זה דיו אלא צבע." (מרדכי, גיטין, יט, ע'א, בשם אור זרוע).
10. "ועל כן היה פוסל ר"ת ס"ת שאין כותבין בדיו שלנו [בלי עפצים]" (תוספות, שבת, כג ע'א).
11. "אומר רבינו תם: כיוון דספר תורה בעי דיו, אם כן דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה – דהא אינו קרוי דיו". "ואותו דיו שעושין מעפצים לעולם הוא לח ואינו קרוי דיו ופסול לכתוב ממנו ספר תורה תפילין ומזוזות כמו שפירשתי במקומו". (ספר התרומה, הלכות ספר תורה, קצ"ה).
12. "שלשה עשר פוסקים הפוסלים קנקנתום מעורב במי עפצא לכתיבת סת"ם ... ועתה מי יוכל לעמוד נגדם להתיר?" (הסופר לוי יצחק מברדיטשוב, תעלומות סופרים, שאלה לו, סעיף ב)
13. "ואם כתב בדיו של עשן השרוי במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשר בדיעבד, אבל מי עפצא וקנקנתום לבד בלא דיו מעשן אינו דיו כלל ...שכל האומר שהחיב"ר הוא דיו אינו אלא טועה." (הסופר לוי יצחק מברדיטשוב, תעלומות סופרים, שאלה מא, על פי תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל).
14. "כשר משמע דיעבד" (תוספות, שבת, כג, ע'א).
15. "ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים" (רמב"ם, הלכות תפילין, פ"א, ד).
16. "אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו מפני שרישומו ניכר מאד ואינו נמחק לגמרי ... ואם כתב סת"ם במי עפצים וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים" (שו"ע הרב, או"ח, לב, ד).
17. "ולא יטיל לתוכו קומא או קנקנתום ... וזהו הכל למצוה מן המובחר בלבד, אבל לדינא גם הרמ"א מודה דמותר לעשות ממי עפצים וקומא וקנקנתום, וכן נוהגים לעשות כהיום ע"י תערובת שלשתן". (משנ"ב, הל' תפילין, לב, ג)
18. "ולא יטיל לתוכו קומא או קנקנתום". (משנ"ב, הל' תפילין, לב, ג)
19. "דלא יכתבו הסופרים במי עפצא וקנקנתום לחוד רק עם שרף שקורין גומא ובלא"ה פסול מה"ת לדעת רוב הפוסקים" (משכנות יעקב, תשובה לח).
20. "לכתחילה יזהר שאם עושה דיו ממי עפצים אפילו אם מערבו עם קנקנתום לא יעשנה בלי תערובת קומא ובדיעבד אין להחמיר ולפסול". (שונה הלכות, הלכות תפילין לב, ס'יג).
21. "דיו שיש בה דבר ממין האסור באכילה פסולה לספר תורה תפלין ומזוזות על כן אין ליקח דיו מן השוק שמא יש בה דבר טמא." (מלאכת שמים, בחכמה, כלל ד, ס'ג).
22. יריעות שלמה, פרק ג: "רק יש לברר אם אין בו חשש מצד המותר בפיך דהיינו שלא יהא מעורב בו דבר טמא." ובהערה 7 כתוב: "ויש לברר ממה עשוי הדיו בעט גרפיקאים ואם אין בו חשש מצד המותר בפיך שפיר דמי לתייג בו לכתחילה. ואפילו אם לא ירצו לגלות בחברה את סודות הדיו רק שיודיעו ויאשרו שאין בזה שום דבר מן החי ומן הענבים די בזה."
23. ביום ז' אדר תשע"ב נשאל הגר"מ פרידלנדר שליט"א האם דיו לסת"ם חייב להיות מן המותר בפיך. כבוד הרב ענה שהדיו חייב להיות מותר בפיך מדינא, כי הכתב הוא עיקר הסת"ם, ואיך יכול בכלל להיות הווה אמינא שדיו לא צריך להיות מותר בפיך?
24. ביום י"א אדר נשאל הרה"ג שמאי גראס שליט"א האם צורך הדיו להיות מן המותר בפיך הוא לכתחילה או בדיעבד או מצוה מן המובחר. כבוד הרב ענה שזה פשוט שזה מעיקר הדין. בדיוק כמו שקלף חייב להיות מן המותר בפיך, כך גם הדיו.
25. "עתה הסופרים אין כותבין בזה הדיו של עשנים מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל. וכיון שאין אנו בקיאים בזה, ממילא שאי אפשר לעשות כן ולכן נהגו בעפצים" (ערוך השלחן, יורה דעה, רעא, לד).
26. "עתה הסופרים אין כותבים בזה הדיו [של עשן] מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל" (ברכי יוסף, יו"ד, רעא (ו) אות ז).
27. "וכן פסק בספר גט מקושר ובספר ברכי יוסף לעשות כמנהגינו עכשיו דהדיו העשוי מעשן עצים ושמנים מתקלקל ונמחק בנקל ע"כ אין נוהגין בו עכשיו." (משנ"ב, לב, ס'ח).
28. "וזה שכתב 'בין שיש בו מי עפצים [בין שלא במי עפצים]' - זהו להוציא מהסוברים דבעינן דווקא מדברים הבאים מן העץ." (ערוך השלחן, רעא, לא).
29. "ודע שהרמ"א כתב שטוב לתקן הדיו בדבר הבא מן העץ, אמנם גם רמ"א מודה דהעיקר לראות שתהיה הדיו שחורה ומתקיימת, ואם ע"י שיהדר אחר דברים הבאים מן העץ לא יכול לעשותה טובה כל כך, פשיטא דיעשה אותה משאר דברים כשרים שאינם מן העץ." (מלאכת שמים, בבינה, כלל ד', ס'ד)
30. הרה"ג שמאי קהת הכהן גראס שליט"א מספר בראיון מצולם: "אמר לי סופר - ר' שמאי אני יודע שכשאני מקפל את הפרשיות הן כבר נסדקות." סופר שכותב מזוזות אמר לנו: "כשאני מתחיל לגלגל את המזוזה אני שומע את הדיו מתפוצץ."
31. Manuscripts of the Greek Bible: An Introduction to Greek Palaeography, By Bruce Manning Metzger. Ch. IV
32. Ancient Egyptian Materials and Technology, edited by Paul T. Nicholson & Ian Shaw. Ch. Papyrus-Media used on papyrus
.
