זהירות - רוב העפצים אינם כשרים

ר' ד"ר צבי שקדי
---------------------------

עפצים אינם פירות עצים כמו שרבים חושבים בטעות. עפצים הם נגע שגדל רק בגלל שרצים שחודרים מבחוץ לתוך העץ וחיים בתוכו. השרצים מפרישים מתוך גופם ליחה שהיא "דבר המעמיד" שגורם לעפצים לגדול. יש עפצים כשרים (מחיידקים) ויש עפצים שאינם כשרים (מתולעים). מן הסתם, התירו חז"ל בימי קדם את העפצים הכשרים. אך, עפצי עץ אלון, בהם משתמשים בימינו, אינם כשרים.

הרמב"ם כתב: "לפי שהמדעים באותו הזמן היו חסרים, ולא דברו בכך משום שיש להם מסורת באותם הדברים מן הנביאים, אלא מצד שהם ידעני אותם הדורות באותם המקצועות, או שמעום מידעני אותם הדורות." (מורה נבוכים, חלק ג, פרק יד). וכן: "כי הדברים העיוניים לא דבר בהם כל מי שדבר אלא כפי שהביאו אליו העיון, ולפיכך צריך לסבור מה שנתקיימה ההוכחה עליו." (רמב"ם, מורה נבוכים חלק ב, פרק ח). אברהם בן הרמב"ם, במאמר על דרשות חז"ל, כתב: "לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם לשלמות תכונתם בפירוש התורה ובדקדוקיה ויושר אמריהם בביאור כלליה ופרטיה, שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה ... והנה נתבאר לנו כי החכמים ז"ל אינם מעיינים הדעות ולא מביטים אותם אלא מצד אמיתתם ומצד ראיותיהם לא מפני האומר אותו יהיה מי שיהיה." רבי לוי בן גרשון כתב: "כי לא יחויב שיהיו לנביא כל הדעות האמתיות בענין סודות המציאות." (רלב"ג, פירושי התורה, ביאור דברי הספור, בראשית טו, ד).

מכאן אנו למדים שלפי הרמב"ם, אברהם בן הרמב"ם, ורלב"ג, קיימת גם האפשרות שחז"ל לא הכירו את טבע גדילת העפצים ולא ידעו שהעפצים נגרמים וגדלים על ידי השרצים. אפילו לנביאים לא היו "כל הדעות האמתיות בענין סודות המציאות." כל חכמי הטבע עד לפני כמאה שנה סברו שהתולעים נכנסים אל העפצים מבחוץ ואחר כך יוצאים. אילו היתה כך מציאות הטבע, היו כל העפצים כשרים. אך, בימינו, אנו יודעים שלא כך מציאות הטבע. ליחת השרצים היא שמעמידה את העפצים וגורמת להם לגדול. "כל היוצא מן הטמא - טמא" (יורה דעה פ'א) ו- "דבר האסור בעצמו ומעמיד אפילו באלף לא בטל" (רמ"א, יורה דעה, פז, יא).

עפצים בטבע

עפצים (Galls) הם נגע בצמחים. עפצים גדלים רק בגלל שרצים שחודרים מבחוץ לתוך ענף או עלה העץ וחיים בתוכו [1][2]. השרצים מפרישים מגופם ליחה (כימיקלים והורמונים מעוררי גדול) שגורמת לעץ לגדל את העפץ כבית לשרצים [3][4][5][6][7]. אין עפצים בלי שרצים. עפצים לא יכולים לגדול מעצמם - כל קיומם רק בגלל הליחה שיוצאת מהשרצים לתוך ענף העץ וגורמת לגדילת העפצים.

עפצים אינם פירות עצים כמו שרבים חושבים בטעות. יש ספרים בהם כתוב שעפצים הם מיני פירות. לדוגמא: בגיטין (יט, ע'א) כותב רש"י: "מי טריא - מים ששורים בו פרי שהוא כעין עפצים גל"ש בלע"ז ". גל"ש פרושו Galls. נראה שרש"י סבר (בטעות) שעפצים הם פרי שגדל על העץ. גם אור-זרוע סבר כך.

אילו היו העפצים פירות עצים, לא הייתה בהם שאלה של כשרות. אך, המציאות מוכיחה שהעפצים אינם פירות עצים. אין עפצים שהם פירות עצים. כולם הם נגעים שנגרמים על ידי שרצים או חיידקים או וירוסים.

עפצים מסוגים שונים. עפצים יכולים לגדול על עלים, ענפים, ושורשים.

בלחיצה כאן אפשר לראות תמונות נוספות. בחלק מהתמונות אפשר לראות גם את השרצים.

בטבע יש מאות סוגים שונים של עפצים [8]. אין אנו יודעים באיזה סוגי עפצים השתמשו בימי קדם. אי אפשר ללמוד היתר כללי לעפצים מתוך זה שחז"ל התירו עפצים. הסבה היא שיש עפצים כשרים הגדלים בגלל חיידקים שאינם נראים לעין (באלה אין שאלה של כשרות), ויש עפצים שאינם כשרים הגדלים ע"י שרצים גדולים הנראים לעין. לחז"ל לא היה שום קושי להכיר את העפצים הכשרים. העפצים המותרים בדברי חז"ל הם מן הסתם מהסוג הכשר. אך, עפצי עץ אלון, בהם משתמשים בימינו, גדלים בגלל שרצים גדולים הנראים לעין. לפי הרמב"ם, אברהם בן הרמב"ם, ורלב"ג, קיימת גם האפשרות שחז"ל לא הכירו את טבע גדילת העפצים ולא ידעו שהעפצים נגרמים וגדלים על ידי השרצים.

עפצי עץ אלון

משמאל: השרץ במרכז מפריש חומרים שגורמים לעפץ לגדול סביב השרץ.

מימין: גם אם השרץ יוצא מהעפץ, הוא משאיר מאחוריו קליפת ביצה טמאה
וכל העפץ ספוג בליחה של השרץ.

עפצים הגדלים על עצים שונים. במרכז רואים את השרץ שגורם לגדילת העפצים.

יש עפצים שהשרצים נשארים בתוכם זמן רב. אחרי שהעפצים נושרים מהעץ, השרצים קופצים בתוך העפצים וגורמים לעפצים לקפוץ. לחץ על התמונה הבאה כדי לראות את העפצים קופצים בגלל השרצים שבתוכם.

ליחת השרצים אינה דומה לדבש דבורים. דבש עשוי מצוף פרחים שרק עובר דרך גוף הדבורים. דבש אינו מיוצר בתוך גוף הדבורים. לעומת זאת, הליחה שהשרצים מפרישים כדי לעורר את גדול העפצים מיוצרת על ידי השרצים בתוך גופם. עפצים גם אינם דומים לפרי שהתליע. פרי גדל לכתחילה נקי מתולעים, ואחר כך נכנסים לפעמים תולעים אל תוך הפרי. בעפצים הסדר הוא הפוך. קודם נכנס השרץ לעלה או לענף העץ, והעפץ עדיין אינו קיים. אחר כך מפריש השרץ ליחה שגורמת לעפץ לגדול סביב השרץ. בפרי שהתליע - אין אנו רוצים בתולעים - אנו רוצים את הפרי נקי מתולעים. בעפצים - אי אפשר לאמר שאין רוצים בליחת השרצים כיוון שהיא זו שגורמת לגדילת העפצים.  בלי ליחת השרצים לא יגדלו העפצים והשרצים לא יתקיימו. לכן גם אי אפשר לאמר על ליחת השרצים שהיא פרש בעלמא.


אי-כשרות העפצים

ביורה דעה פ"א אנו מוצאים: "כל היוצא מן הטמא - טמא". שפתי כהן מפרש: "וצירן אסור ודאי מדאורייתא". הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, ג, יא) כותב: "הואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור". אין הבדל בין מעמיד את המוצק למעמיד את הנוזל - "יין שרוף שעושין מדגן ...עיקר המעמיד הוא המאל"ץ של שעורים ... ואפילו המעמיד היה רביעי או חמישי - אסור, כגון מי דבש שקורין מע"ד, שהעמידוהו בשמרי שכר ובשמרי מי דבש" (ערוך השולחן, אורח חיים, תמב, כ-כב). ביורה דעה (פז, יא) כותב הרמ"א: "דבר האסור בעצמו ומעמיד אפילו באלף לא בטל". שפתי-כהן ובאר-היטב מפרשים: "כיון שהוא מעמיד אנו רואין כאילו האיסור בעין." גיליון מהרש"א מפרש: "דוקא באי אפשר להיות בלעדו".

הליחה היוצאת מהשרצים דומה לאנזימים לעשיית גבינה. אם האנזימים (דבר המעמיד) באים משרצים הנראים לעין, אפילו בכמות קטנה, הגבינה לא כשרה. וכן, הקליפה הקשה של צדפים בים גדלה בגלל ליחה (דבר המעמיד) שיוצאת מהשרצים וגורמת למינרלים מהים להתאסף מבחוץ סביב השרצים. המינרלים מהים לא באים מתוך גוף השרץ אלא נאספים מבחוץ, על כן המינרלים עצמם כשרים, אך, הליחה היוצאת מהשרצים גורמת לגדילת הקליפה הקשה של הצדפים. לפיכך, אין הכשר לאכול אבקת צדפים טחונים כתוספת מינרלים לבריאות הגוף.

עפצי עץ אלון הם נגע שגדל רק בגלל הליחה היוצאת מהשרצים. עפצים אלה אינם יכולים לגדול בלי ליחת השרצים, כמו שאומר מהרש"א: "אי אפשר להיות בלעדו". על כן, יש לליחת השרצים דין של דבר המעמיד, והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור.  על כן, יש לעפצים דין דומה לדין קליפת הצדפים, ולדין גבינה המועמדת עם אנזימים טמאים. ליחת השרצים - אי אפשר לעפצים להיות בלעדיה. והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור ועפצים אלה אינם כשרים לאכילה.

הידיעה שעפצי עץ אלון הם נגע שגדל על ידי ליחה משרצים בגודל הנראה לעין, מפריכה כל טענה אפשרית כאילו אין חשש לכשרות עפצים אלה. יש גם ספק רב אם טענת "אין חשש" כזאת נאמרת מתוך ידיעה מוקדמת ומלאה של מציאות הטבע בעפצים, או, מתוך סברה טעויה שעפצים הם פירות עצים כמו כל הפירות האחרים.

• אי אפשר לטעון שהחרקים לא פרשו לאויר העולם, שהרי החרקים נכנסו מבחוץ. כל החרקים, בלי יוצא מן כלל, חודרים אל תוך ענף או עלה העץ מבחוץ. אין במציאות שום חרק או שרץ או תולעת שנבראים יש מאין בתוך העץ. כולם באים מזכר ונקבה, מבחוץ.
• אי אפשר לטעון שהחרקים כשרים כי נכנסו מבחוץ בעודם קטנים ואינם נראים לעין. כל היצורים בעולם, אפילו פילים ואריות,  מתחילים את קיומם כביצה בגודל מיקרוסקופי, ואין זה משנה היכן גדלו.
• ליחת השרצים איננה פרש בעלמא. ליחת השרצים בעלת חשיבות גדולה - בלי הליחה לא יגדלו העפצים והשרצים לא יתקיימו.
• לגבי טענה אפשרית של "פנים חדשות באו לכאן" - ליחת השרצים נשארת בעינה, נוספת עוד ועוד אל תוך העפצים במשך כל זמן הגדילה, ואינה נפסדת עם הגדילה.
• לגבי טענה אפשרית שמשתמשים בעפצים אחרי שהשרצים יוצאים מהם - גם אם השרצים יוצאים, ליחת השרצים (דבר המעמיד) וקליפת ביצה טמאה נשארים בתוך העפצים.
• לגבי טענה אפשרית של "זה וזה גורם" - "זה וזה גורם" הוא מצב בו חפץ נוצר בזכות שני גורמים שאחד אסור  והשני מותר, והמותר יכול היה לגרום גם בלי האיסור. המותר והאסור צריכים להיות שניהם גורמים, ולא האחד גורם והשני נגרם. לדוגמא: בגבינה שנעשתה עם תערובת של אנזימים טמאים ואנזימים כשרים אפשר לטעון "זה וזה גורם". אך, גבינה שנעשתה מאנזימים טמאים בלבד וחלב כשר אי אפשר להכשיר בטענה של "זה וזה גורם" גם אם יש בחלב פי אלף מהאנזימים. כנ"ל בצדפים. הצדפים גדלים ממינרלים מהים. המינרלים לא באים מתוך גוף השרץ אלא נאספים מבחוץ, על כן המינרלים עצמם כשרים. אך, הליחה היוצאת משרץ הים גורמת לאיסוף המינרלים ולגדילת הצדפים. כמו בגבינה, אי אפשר לטעון כאן "זה וזה גורם", על כן צדפים אינם כשרים. בעפצים - ליחת השרצים דומה לאנזימים הטמאים בגבינה ולליחה היוצאת משרץ הים בצדפים. העץ דומה לחלב הכשר ולמינרלים הכשרים מן הים. על כן, עפצים אינם כשרים.
• מעולם לא שמענו על רב שיסכים לאכול עפץ עץ אלון מתוך ידיעה מלאה של דרך גידולו. כבוד הרב מאזוז שליט"א אסר לאכול עפצים.

דעת תורה:  אחד מקוראי מאמר זה שאל את כבוד הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א האם מותר לאכול עפצים, ושלח לנו את תשובת כבוד הרב:  "יש לפנות להרב שניאור זלמן רווח מח"ס תולעת שני - שיעיין ויחקור בדבר. בינתיים אל תאכל עפצים."  כבוד הרב שניאור זלמן רווח עיין בשאלה, לא סתר את האיסור של "דבר המעמיד", והעלה אפשרות של "פרש בעלמא". כפי שראינו לעיל, ליחת השרצים אינה יכולה להיות פרש בעלמא. על כן, הוראת כבוד הרב מאזוז שליט"א בעינה עומדת, ועפצים אכן אסורים באכילה.

ברוב העפצים יש חור שדרכו השרץ יוצא מהעפץ. עפצי עץ אלון בלי חור הם עפצים שהשרץ נשאר בתוכם (ולא כמו שחושבים בטעות שעפצים בלי חור הם עפצים נקיים מתולעים). כשמרסקים את העפצים כדי לבשלם, מרסקים גם את השרצים אם נשארו בתוכם. בכל מקרה, ליחת השרצים נשארת ספוגה בתוך חומר העפצים. כשמבשלים את העפצים המרוסקים כדי לעשות מי עפצים, ליחת השרצים עוברת מהעפצים למים. גם אם יש דרך לטעון שליחת השרצים איננה דבר המעמיד, עדיין, אי אפשר לעפצים להיות בלי ליחת השרצים על כן הליחה אינה בטלה ואינה פרש בעלמא.

כשמבשלים עפצי עץ אלון במים מקבלים מי עפצים המכילים תערובת של חומצת עפצים, ליחת שרצים, וחומרים נוספים. מי עפצים משמשים לייצור דיו סת"ם ולייצור קלף ועור. חומצת עפצים משמשת להשבחת איכות יין, לייצור חומרי שמור לאוכל, ולייצור תרופות. בכל המקרים דין בטול לא שייך בליחת השרצים כיון שכל קיומם של העפצים הוא רק בגלל ליחת השרצים. ליחת השרצים היא מציאות הטבע בעפצים; אין מבטלים איסור לכתחילה; ודבר המעמיד אפילו באלף לא בטל.

ליחת השרצים - אי אפשר לעפצים להיות בלעדיה
על כן אפילו באלף אינה בטלה

דיו סת"ם ועפצים

על ידי בישול עפצים במים מקבלים מי עפצים שאתם עושים דיו סת"ם. לפני חורבן בית שני כתבו חכמי ישראל רק בדיו עשן מעורב בדבק. העשן שימש להשחרת הדיו ושרף עצים שימש כדבק. אחרי חורבן הבית השני באה לארץ הקודש המצאה חדשה מיוון - דיו עפצים וקנקנתום. קנקנתום הוא שם החומר ביוונית. במשנה הוא נזכר בשם "קלקנתוס" שהוא שמו המקורי ביוונית. סוג נוסף של דיו סת"ם עשוי מעשן או פחם מעורב במי עפצים.

דיו עשן - חכמת ישראל    ·     דיו עפצים וקנקנתום - חכמה יוונית

לפעמים נקראים העפצים בשם "תפוחים" והכוונה לעפצי עץ אלון שנקראים גם תפוחי עץ אלון מפני שהם דומים לתפוחים.

עפצי עץ אלון נקראים תפוחים מפני שהם דומים לתפוחים

בטבע יש מאות סוגי עפצים שונים שגדלים על עצים ושיחים [8]. על אותו עץ יכולים גם לגדול סוגי עפצים שונים. הסיבה היא שעפצים אינם פירות העץ אלא נגעים שנגרמים על ידי שרצים, חידקים, ווירוסים. לחז"ל לא היה שום קושי להכיר את העפצים הכשרים. אך, בימינו משתמשים בעפצי עץ אלון שאינם כשרים. בימי קדם, אין אנו יודעים באיזה סוגי עפצים השתמשו, אלא אם כן הם נזכרים בשם "תפוחים" שאז אנו יודעים שהכוונה לעפצי עץ אלון.


עפצים בדברי חז"ל

המלה "עפצים" כוללת הרבה סוגים של עפצים - מהם כשרים ומהם שאינם כשרים; בדיוק כמו שהמלה "דגים" כוללת הרבה סוגים של דגים - מהם כשרים ומהם שאינם כשרים. אי אפשר לאמר שכל העפצים כשרים רק מפני שחז"ל דברו על עפצים כשרים, בדיוק כמו שאי אפשר לאמר שכל הדגים כשרים רק מפני שחז"ל דברו על דגים כשרים.

יש מחלוקת בדברי חז"ל האם עפצים כשרים לעשיית דיו סת"ם.

יש מי שהתירו עשיית דיו סת"ם עם מי עפצים:

• "כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן ... ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו"  (רמב"ם, הלכות תפילין, פ' א ה' ד-ה)
• "מעשנין כלי זכוכית בעשן שמן שעל האור עד שמשחירו, וגורר השחרורית ומגבלו בשמן זית או באחר עם שרף אלנות ובמעט דבש, ומיבשו. וכשרוצה לכתוב, ממחהו במי עפצא ונותן לתוכו קנקנתום". (המאירי על מסכת שבת, דף כג ע' א)
• "יכתבם בדיו שחור בין שיש בו מי עפצים בין שלא במי עפצים." (שו"ע, אורח חיים, הלכות תפילין לב (ג))
• "לדינא גם הרמ"א מודה דמותר לעשות ממי עפצים וקומא וקנקנתום וכן נוהגים לעשות כהיום ע"י תערובת שלשתן ... ובספר ברכי יוסף: לעשות כמנהגינו עכשיו דהדיו העשוי מעשן עצים ושמנים מתקלקל ונמחק בנקל ע"כ אין נוהגין בו עכשיו." (משנה ברורה, או”ח, הלכות תפילין לב (ג))

ויש מי שאמרו שעפצים אסורים לעשיית דיו סת"ם:

• לפי רעיא מהימנא דיו מעפצים הוא מהסטרא אחרא [9]. "ומסטרא אחרא - אפילו בהאי עלמא אחזי דכולא חד, דיו ועץ, דדיו מתפוחים [עפצים] דאתעבידו בעץ אינון." (זהר, פרשת תרומה).  אחרי חורבן הבית השני התחיל המנהג החדש של שמוש בעפצים להכנת דיו סת"ם. רעיא מהימנא מוחה נגד מנהג חדש זה שבא מיוון.
• "דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה" (ספר התרומה, הלכות ספר תורה, קצ"ה).
• "אומר היה ר"ת ז"ל שדיו של עפצים פסול לכתוב בו ס"ת" (חדושי הרמב"ן, גיטין, דף יט, ע' א).
• "ועל כן היה פוסל ר"ת ס"ת שאין כותבין בדיו שלנו [נקי מעפצים]" (תוספות, שבת, כג ע' א).

מי עפצים ומי מילין

בנוסף למי עפצים, יש בגמרא (גיטין, יט, ע'א, וע'ב)  גם שמוש בבטוי "מי-מילין". מהקשר הדברים נראה שגם מי-מילין, כמו מי-עפצים, יכולים לשמש להכנת דיו. אין אנו יודעים בודאות אם מי-מילין זהים למי-עפצים או שהם מוכנים בצורה אחרת ורק התוצאה היא בעלת תכונות דומות למי-עפצים.

החומר המועיל במי עפצים הוא חומצה טאנית. עפצים עשירים בחומצה טאנית וע"י בישול העפצים יוצאת החומצה הטאנית מהעפצים אל המים. גם בפירות ובענפים של עץ אלון ועצים נוספים יש חומצה טאנית. פירות עץ האלון נקראים בערבית בלוטים. עץ האלון נקרא בערבית מל. ע"י בישול בלוטים או ענפי עץ אלון מקבלים גם כן מים עם חומצה טאנית. מכאן יש המזהים את המקור של מי מילין עם עץ האלון.

רבנו תם אוסר שמוש בעפצים להכנת דיו. ההולכים לשיטתו הפיקו את החומצה הטאנית ע"י בישול ענפי עצים במקום עפצים. הם קבלו מים עם חומצה טאנית, ובתערובת עם קנקנתום קבלו דיו שחור, בדומה לדיו השחור שמקבלים מתערובת של מי עפצים וקנקנתום. מכאן אפשר אולי ללמוד שמי עפצים באים מבישול עפצים, ומי מילין באים מבשול ענפי עצים. (יש אומרים שהכוונה לעץ אלון ובלוטים, אך אין לכך שום ראיה. יש גם עצים אחרים שיש בהם חומצה טאנית.) למי עפצים ולמי מילין יש אותו שמוש כי בשניהם יש חומצה טאנית.

מי עפצים אינם כשרים כי העפצים מכילים ליחת שרצים וגדלים רק בגלל ליחת השרצים. מי מילין לעומתם, אם אכן הם באים מבשול בלוטים או ענפי עצים, אין בהם שום חשש של כשרות.


דיו סת"ם בימינו

לעתים מתעוררת שאלה המצריכה עיון מחדש בגלל גילויים חדשים בטבע שלא נזכרו בכתובים. אין זה אומר שחז"ל לא ידעו את מציאות הטבע בעפצים, אלא שידיעה זו לא נזכרה בכתובים.
הרמב"ם אומר: "כל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמיתתו בראיות שאין בהם דופי, אין סומכין על זה האיש שאמרו או שלימדו, אלא על הראיה שנתגלתה והטעם שנודע." (רמב"ם, הלכות קדוש החודש, יז, כד).  וכן: "הורו בית דין שיצא השבת לפי שנתכסית החמה, ודימו ששקעה, ולסוף זרחה החמה, אין זו הוריה, אלא טעות."  (הלכות שגגות, פרק יד, ז). וכן: "קבל האמת ממי שאמרה."

גם בענינים הנוגעים להלכה נזקקו חז"ל לפעמים ללמוד מהמומחים: " א"ר אלעזר בר' צדוק שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים... ושוב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ובאה ושאלה את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים לרופאים..." (נדה,כב, ע'ב).

מכאן אנו למדים שבכל עניני המדע והטבע המציאות היא שקובעת. לא המסורת, לא הסמכות ההלכתית, אלא המציאות. חז"ל הקפידו ללמוד את המציאות מחכמי הטבע והרפואה לפני שפסקו הלכה. ואם גילו שטעו, נזהרו תמיד להודות על האמת. כך גם נהוג בימינו. הרבה שאלות בעניני כשרות נפסקות רק אחרי שהרבנים מתייעצים במומחים, ואין הבדל אם המומחים הם יהודים או גויים.

במשך 3000 שנה, מאז ימי קדם ועד ימי רבי שמואל אבוהב (כמאה שנה אחרי כתיבת השולחן ערוך) לא הייתה שאלה על דיו סת"ם, האם כל המרכיבים חייבים להיות מן המותר בפיך. דיו סת"ם אף פעם לא עשו עם מרכיבים אסורים לאכילה. כל המרכיבים מאז ומעולם היו רק מן המותר בפיך. רבי שמואל אבוהב היה הראשון שכתב תשובה לשאלה על כשרות דיו סת"ם שיש בו סתם יינם. תשובתו פורסמה בשו"ת דבר שמואל, שאלה קס"ב. בתשובתו כותב רבי שמואל אבוהב "מה שהיה כשר מתחילתו ונאסר אח"כ בידי שמים או בידי אדם לא נפסלו כספרים תפילין ומזוזות". זו הסיבה שקלף ממין המותר בפיך כשר אפילו מנבלות וטרפות שלהם, כי היו כשרים מתחילתם. זו גם הסיבה שרבי שמואל אבוהב מתיר דיו עם סתם יינם, כי היין היה כשר מתחילתו ורק אחר כך נאסר.

אילו היה מותר לעשות דיו סת"ם עם מרכיב שאינו מותר בפיך מתחילתו, היה רבי שמואל אבוהב יכול לענות לשאלה במשפט אחד, ולא היה נצרך ללמוד את התשובה מדין קלף. מכאן אנו למדים שאין שום התר לעשות דיו עם מרכיב שאינו מותר בפיך מתחילתו. אין צריך לאמר שליחת שרצים אינה מותרת בפיך מתחילתה.

ביום ז' אדר תשע"ב נשאל הגר"מ פרידלנדר שליט"א האם דיו לסת"ם חייב להיות מן המותר בפיך. כבוד הרב ענה שהדיו חייב להיות מותר בפיך מדינא, כי הכתב הוא עיקר הסת"ם, ואיך יכול בכלל להיות הווה אמינא שדיו לא צריך להיות מותר בפיך?

בימינו עושים דיו סת"ם מעפצי עץ אלון בלי לדעת שהם נגע שגדל על ידי שרצים. למרבה הפלא יש גם דיו מעפצי עץ אלון עם הכשר (כנראה הכשר שנתן מחוסר ידיעת המציאות בעפצים). רוב הסופרים בימינו שעדיין כותבים בדיו עפצים, רוב משגיחי הכשרות, ורוב הקונים, אינם יודעים שדיו העפצים הנפוץ יכול להכיל ליחת שרצים. רובם גם אינם יודעים שדיו עפצים נקרא בספר הזהר "מסטרא אחרא" ואינם יודעים שיש פוסקים שפוסלים סת"ם כתובים בדיו עפצים. הכלל של "למען תהיה תורת ה' בפיך" שייך לכל החומרים שמהם עושים סת"ם, ובמיוחד לדיו בו כותבים את האותיות שהן עיקר הסת"ם. על כן חייב הדיו וכל מרכיביו להיות מן המותר בפיך מתחילתם. הסופרים והסוחרים הטוענים שדיו אינו צריך להיות מן המותר בפיך אינם אלא טועים ומטעים.

אם יש מי שחושש להוצאת לעז על רבים שכאילו טעו בעבר, כבר נכתב על זה בשו''ת ציץ אליעזר, חלק יג' סימן ו': "ולהכנס לפירצות דחוקות להכשיר משום נימוק דאם לא כן יצא הדבר שנכשלו אלפים ורבבות מישראל בהנחת תפילין פסולים עד כה, לא בא בחשבון כלל ... והמורה הגדול המרא דאתרא שם לנגד עיניו רק התיקון לעתיד לבני עדתו צאן מרעיתו, שמכאן ולהבא לא יכשלו לנצח וכו'. ולמעשה, בנוגע לעבר, בכגון דא שלא פשעו כלל והיו אנוסים גמורים בזה, המניחים מחוסר ידיעה מציאותית, והעושים מחוסר ידיעה הלכתית, לא נחשב עליהם עבירה ומעלים עוד עליהם כאילו קיימו המצוה עם הברכות שעשו עליה כתיקונם."

 יש טענה לפיה קלף וגויל מעובדים במי עפצים ואין זה פוגם בכשרות הקלף והגויל. מכאן אפשר אולי ללמוד שמי עפצים מותרים בפיך. את התשובה לטענה זו אנו מוצאים בדבר שמואל קס"ב "מה שהיה כשר מתחילתו ונאסר אח"כ בידי שמים או בידי אדם לא נפסלו". הקלף והגויל כשרים מתחילתם וגם אם מעבדים אותם אחר כך בחומר טמא אין הדבר פוגם בכשרותם. על כן, אין כאן ראיה שמי עפצים מותרים בפיך.

גם אם יש דרך לטעון או להוכיח שדיו עפצים כשר, כשרות למהדרין ודאי שאין כאן. יש טוענים שגם תולעת השני והחלזון לתכלת הם שרצים והם מותרים. על כן, גם השרצים בעפצים מותרים לדיו. ההבדל הוא שהשני והתכלת אינם צריכים להיות מותרים בפיך, ואילו על דיו סת"ם כן מקפידים שיהיה מותר בפיך. ליחת השרצים גורמת לדיו העפצים להיות אינו מותר בפיך.

רוב הפוסקים והסופרים מקפידים שדיו סת"ם צריך להיות מן המותר בפיך ואפילו כשר למהדרין. יש להזהיר מפני השמוש בדיו עפצים (וקנקנתום) כיון שהוא יכול להכיל ליחת שרצים שאינה בטלה אפילו באלף. כדי להמנע מספקות של כשרות, יש להקפיד ולהשתמש רק בדיו עשן שאינו מכיל מי עפצים, או בדיו עשוי מעפצים כשרים.

אין  לכתוב בדיו עפצים-וקנקנתום הנפוץ בימינו בלי לדעת באיזה סוג עפצים השתמשו להכנתו.



מקורות

1. עפץ" בוויקיפדיה"
   http://he.wikipedia.org/wiki/עפץ
2. מהם עפצים ולצורך מה השתמשו בהם?" ד"ר משה רענן"
   http://www.daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=7867
3. http://daviswiki.org/Plant_Gall
4. http://en.allexperts.com/q/Trees-739/Possible-Galls-Oak-Tree-1.htm
5. http://ento.psu.edu/extension/factsheets/galls-oak
6. http://web.extension.illinois.edu/regions/hort/fs/probs_other/Galls.pdf
7. http://www.ca.uky.edu/entomology/entfacts/ef408.asp
8. אוסף תמונות של הרבה סוגי עפצים. בחלק מהתמונות אפשר לראות גם את השרצים
   http://commons.wikimedia.org/wiki/Category:Galls
9. זהר, פרשת תרומה, רעיא מהימנא
   דיו סת"ם עם עפצים בא מסטרא אחרא