Dio LaNetzach דיו לנצח

דיו לנצח - דיו שווה זהב

2011-12-15T21:01:00.009-05:00

For a summary of this article in English, click here.

דיו לנצח^TM הוא דיו עשן מהודר למצוה מן המובחר לדעת כל הפוסקים. שחור מאד, מבריק, אינו דוהה, ואינו מאדים. סת"ם כתובים בדיו לנצח נכתבים כדי להשאר כשרים לנצח. דיו לנצח עמיד במים ובזיעה, גמיש כמו גומי, אינו נסדק ואינו מתקלף. סת"ם כתובים בדיו לנצח כל כך עמידים, שאפילו אם מקמטים אותם בכוח הם נשארים כשרים.

רק בדיו לנצח אפשר לכתוב סת"ם מהודרים כשרים לכתחילה לכולי עלמא, שנשארים כשרים בלי פגם לאורך ימים.

לקוחות מאד מתלהבים מהיתרונות של דיו לנצח.

לכל סופר שכותב בדיו לנצח מותר ומומלץ להדפיס

את דף הפרסומת הבא, להוסיף את שמו ומס. טלפון

בחלון הלבן בתחתית הדף, ולחלק ללקוחות.

פתח את התמונה בחלון חדש לקבלת התמונה בגודל מלא

שווק דיו לנצח

ישראל: טל. 052-760-3646
israel@diolanetzach.com

אירופה: טל. Tel. Europe - UK +44(0)161-264-2484
uk@diolanetzach.com

שאר העולם USA and rest of the world
ארה"ב: Tel. USA 570-906-8486
usa@diolanetzach.com

שליחים העוסקים בהפצת מעיינות התורה בארצות שאין בהן קהילות דתיות מבוססות,
יקבלו דיו לנצח לשמושם העצמי ולתלמידיהם, בחנם.

לחץ כאן להרצאה על דיו לנצח עם הדגמות

דיו לנצח הוא דיו עשן מהודר למצוה מן המובחר לדעת כל הפוסקים. שחור מאד, מבריק, אינו דוהה, ואינו מאדים. סת"ם כתובים בדיו לנצח נכתבים כדי להשאר כשרים לנצח. סת"ם כתובים בדיו לנצח כל כך עמידים, שאפילו אם מקמטים אותם בכוח הם נשארים כשרים. קמטים וקפולים בקלף, והרטבת הקלף במים, לא פגמו בדיו. קלפים כתובים בדיו לנצח קומטו וקופלו קדימה ואחורה, 200 פעמים, והדיו לא נפגם.

מעולם לא היה דיו סת"ם באיכות כל כך טובה.

דיו עם עפצים (הדיו הרגיל) מכיל ליחת שרצים [1][2]. דיו לנצח כשר למהדרין לכתחילה, אין בו חומרים מן החי, ואין בו שאלות או ספקות בכשרות.

דיו לנצח כשר למהדרין וקבל אישור של "ועד משמרת סת"ם" ש"הדיו כשר לכתוב בו סת"ם מבלי שום פקפוק".

ר' יעקב מאיר שטרן שליט"א בעל "משנת הסופר", כתב על דיו לנצח: "הנני בזה לאשר את הדיו הקרוי 'דיו לנצח' ... אפשר לכתוב עם דיו זה לכתחילה." ר' שמואל דוד גרוס שליט"א כתב על דיו לנצח: "הדיו מהודר מאד - ובודאי הידור גדול יש בו לכתוב בו סת"ם." ר' שמאי קהת גראס שליט"א, ר' חיים דוד שובקס שליט"א, ור' מאיר זילברשטין שליט"א כתבו על דיו לנצח: "...דיו זה הידור גדול ביותר וכבר אמרו חז"ל זה קלי ואנווהו - התנאה לפניו בדיו נאה. ועל כן באנו בקריאה של חיבה לאחב"י להדר ולקנות סת"ם הכתובים בדיו לנצח וכן לסופרים שיהדרו ויכתבו בדיו הנ"ל."

הרה"ג ר' אברהם הערש וואזנער שליט"א רב ד"ועד משמרת סת"ם" בניו יורק דיבר עם זקינו רשכבה"ג עמוד ההוראה בעל "שבט הלוי" שליט"א, על דיו לנצח. מרן התפעל מאד ואמר: "זה דבר חשוב מאד".

הרה"ג ר' שמאי קהת הכהן גראס שליט"א, רב דחסידי בעלז, מגדולי מומחי הסת"ם בדורנו , אמר בראיון מצולם על דיו לנצח: "יהודים משלמים הרבה כסף, מחפשים כל כך הרבה הידורים ... אבל זה היסוד. אם יש את הדיו הזה (אוחז בידו בקבוק של דיו לנצח) צריך לכתוב בדיו הזה כדי שיחזיק מעמד."

הרה"ג ר' שמואל דוד הכהן גרוס שליט"א, רב חסידי גור אשדוד, אמר בראיון מצולם על דיו לנצח: "אני ממליץ לילדים שלי ולחתנים ולנכדים, אלו שיצטרכו תפילין, אני אמליץ להם שזה דיו מהודר שיקחו מהדיו הזה."

לחץ כאן כדי לראות את ההכשרים ההסכמות וההמלצות

כסופר סת"ם אתה עובד קשה וראוי לך להתגאות בסת"ם שאתה כותב.
כשהקונים ירצו רק סת"ם כתובים בדיו לנצח
באיזה דיו יהיו הסת"ם שלך כתובים?

דיו סת"ם - היסטוריה

לפני חורבן בית שני כתבו חכמי ישראל רק בדיו עשן מעורב בדבק. העשן שימש להשחרת הדיו ושרף עצים שימש כדבק. אחרי חורבן הבית השני באה לארץ הקדש המצאה חדשה מיוון - דיו עפצים וקנקנתום. רבי מאיר היה הראשון שהוסיף קנקנתום לדיו סת"ם ועורר בכך מחלוקת בין רבותיו - רבי עקיבא ורבי ישמעאל (עירובין, יג, ע'א). מי עפצים מכילים דבק וחומצה. הדבק מדביק את הדיו לקלף, והחומצה מתחברת עם הקנקנתום ויוצרת חומר סינטטי שחור שנותן לדיו את צבעו. קנקנתום הוא שם החומר ביוונית. אין לחומר זה שם בלשון הקודש. במשנה הוא נזכר בשם קלקנתוס שהוא שמו המקורי ביוונית.

דיו עשן - חכמת ישראל דיו קנקנתום - חכמה יוונית

דיו עפצים וקנקנתום (הדיו היווני) מאבד את צבעו השחור עם הזמן ונעשה אדום. הסיבה היא שהקנקנתום עשוי מברזל וגופרית. הברזל מתחבר עם החמצן באויר והופך לחלודה בצבע אדום/חום. אם כל הברזל יהפוך לחלודה, יאבד הדיו את צבעו השחור ויהיה כולו אדום/חום. לעומת זאת, בסת"ם כתובים בדיו עשן הדיו נשאר שחור לנצח. בלי קנקנתום אין ברזל, אין חלודה, ואין צבע אדום.

המגילות הגנוזות מתקופת הבית השני, שנמצאו במדבר יהודה, נכתבו בדיו עשן בלי קנקנתום [3][4]. הדיו נשאר שחור על הקלף במשך 2,000 שנה.

בתקופה מאוחרת יותר הוסיפו לדיו היווני גם גומא שמשמש כדבק נוסף. כשהגומא מתייבש, הדיו נעשה שביר ונסדק. רוב הפגמים והפסולים שנמצאים כיום בסת"ם, נגרמים ע"י סדקים ושברים בדיו היווני עם גומא.

בדיו עפצים וקנקנתום יש חומצה לכן הוא מריח כמו חומץ. החומצה שורפת את הקלף וגורמת לדיו להתקלף עם הזמן [5]. בספרי תורה ישנים, הרבה מהאותיות נפרדות מהקלף ונופלות מפני שהחומצה שורפת את הקלף. אי אפשר לעשות דיו מעפצים וקנקנתום בלי חומצה, מכיוון שהחומצה היא זאת שמשחירה את הקנקנתום. בלי חומצה לא יהפך הקנקנתום לשחור.

החומצה מהעפצים מזיקה לקלף ופוסלת את הכתב עם הזמן.

החורים (השטחים הלבנים) בקלף ישן זה נשרפו ע”י החומצה בדיו היווני. חלק מהקלף נשרף ונפל לגמרי.

עפצים אינם פירות עצים כמו שרבים סוברים בטעות. במציאות הטבע ידוע שעפצים הם נגע בעצים והם גדלים ע"י ליחת שרצים [1][2]. בתמונה הבאה רואים את השרץ במרכז העפץ. השרצים מפרישים ליחה (דבר המעמיד שאפילו באלף אינו בטל) שגורמת לעפצים לגדול סביבם. בלי ליחת שרצים אין עפצים. כשמבשלים עפצים לעשיית דיו, ליחת השרצים נכנסת לדיו. גם בדיו יווני עם הכשר (כנראה הכשר מחוסר ידיעה) יש ליחת שרצים.

עפצי עץ אלון המשמשים בימינו לייצור דיו סת"ם
גודל העפצים האלה כגודל זיתים גדולים
משמאל: השרץ במרכז מפריש חומרים שגורמים לעפץ לגדול סביב השרץ
מימין: גם אם השרץ יוצא מהעפץ, הוא משאיר מאחוריו קליפת ביצה טמאה

הדיו היווני מקורו בחכמה היוונית - חכמת היופי החיצוני
בחכמה היוונית אין חשיבות למניעת נזק נסתר
ואין חשיבות לקדושה ולכשרות

הדיו שבא מיוון עורר הרבה מחלוקות. יש פוסקים שפסלו את השמוש בדיו עפצים וקנקנתום:

דיו עפצים וקנקנתום, פסול למגילת סוטה. (משנה, סוטה, פ'ב, מ'ד. רמב"ם, הלכות סוטה, פרק ד)
"דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה" (ספר התרומה, הלכות ספר תורה, קצ"ה)
"אומר היה ר"ת ז"ל שדיו של עפצים פסול לכתוב בו ס"ת" (חדושי הרמב"ן, גיטין, דף יט, ע'א) .
"ועל כן היה פוסל ר"ת ס"ת שאין כותבין בדיו שלנו [נקי מעפצים]" (תוספות, שבת, כג ע'א).
"ווטריולא [קנקנתום] שמשימים בדיו של עפצים ודאי הוא פסול שאין זה דיו אלא צבע." (מרדכי, גיטין, יט, ע'א).
"מותר לתת אדרמינט [אבקת פחם עץ] לתוך הדיו לספר תורה לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום" (תוספות, עירובין, יג, ע'א). מכאן אנו למדים שקנקנתום אסור.
הרמ"א כותב: "ולכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות הדיו כי אם מדברים הבאים מן העץ" (שו"ע, יו"ד, רעא, ו). מכאן אנו למדים שלפי הרמ"א אין להוסיף קנקנתום לדיו. (קנקנתום לא בא מן העץ. בימינו אין משתמשים יותר בקנקנתום טבעי מן האדמה אלא בגפרת-ברזל שהיא חומר כימי סינטטי FeSO₄·7H₂O שנוצר כפסולת תעשייתית.)
"אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו מפני שרישומו ניכר מאד ואינו נמחק לגמרי" (שו"ע הרב, או"ח, לב, ד).
"ולא יטיל לתוכו קומא או קנקנתום" (משנה ברורה, לב, ג).
בספר הזהר, פרשת תרומה, אומר רעיא מהימנא במפורש שדיו מעפצים הוא מסטרא אחרא. "ומסטרא אחרא אפילו בהאי עלמא אחזי דכלא חד, דיו ועץ, דדיו מתפוחים [עפצים] דאתעבידו בעץ אינון."

מאז ימי קדם היה צורך בדיו עשן באיכות טובה שאינו מתקלקל ואפשר למחקו מחיקה נקיה. בשו"ע הרב (הלכות תפילין, לב, ד) כתוב: "לכתחילה לעשות הדיו מעשן עצים או שמנים שרוים במי עפצים וכיוצא בהם שאם תמחקנה יהא נמחק". החיד"א (ברכי יוסף, יו"ד, רעא (ו) אות ז) מסביר מדוע אין נוהגים לכתוב בדיו עשן: "עתה הסופרים אין כותבין בזה הדיו מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל". וכן בערוך השלחן (יורה דעה, רעא, לד): "עתה הסופרים אין כותבין בזה הדיו של עשנים מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל. וכיון שאין אנו בקיאים בזה, ממילא שאי אפשר לעשות כן ולכן נהגו בעפצים". בלית ברירה, מחוסר דיו טוב יותר, כתבו רוב הסופרים בדיו עפצים וקנקנתום למרות ש"רישומו ניכר מאד ואינו נמחק לגמרי" (שו"ע הרב, לב, ד) מפני "דהדיו העשוי מעשן עצים ושמנים מתקלקל ונמחק בנקל ע"כ אין נוהגין בו עכשיו" (משנה ברורה, או"ח הלכות תפילין, לב, ג). הרמב"ם כותב: "ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים" (הלכות תפילין, פ"א, ד). בשולחן ערוך (יורה דעה, רעא, ו) כתוב: "ואם כתבו במי עפצא וקנקנתום כשר". בתוספות (שבת, כג, ע'א) מבואר ש"כשר משמע דיעבד". מכאן אנו למדים שרק דיו עשן שאינו מתקלקל ואין בו עפצים או קנקנתום כשר לכתחילה לכולי עלמא. דיו עפצים וקנקנתום - יש אומרים פסול ויש אומרים כשר בדיעבד, ומשתמשים בו גם לכתחילה בלית ברירה מחוסר דיו טוב יותר.

על פי הטבע, דיו מעפצים (הדיו היווני) מכיל ליחת שרצים. לפי רעיא מהימנא, דיו מעפצים הוא מסטרא אחרא. לפי התוספות, רבנו תם, הרמב"ן, ספר התרומה, ומרדכי, דיו עפצים וקנקנתום פסול אפילו בדיעבד. הפוסקים שהתירו את הדיו היווני התירו אותו רק בדיעבד - בלית ברירה, מחוסר דיו טוב יותר, וגם הם פסקו שדיו עשן עדיף [6].

עם דיו לנצח - דיו עשן - בלי עפצים ובלי קנקנתום
נחזיר עטרה ליושנה ונתרחק מכל המחלוקות

דיו לנצח - דיו שווה זהב

מאד קשה לייצר דיו טוב עם עשן. דיו רגיל אינו מכיל עשן, או מכיל כמות זעירה בלבד. דיו לנצח, לעומת זאת, מכיל רק עשן (כולל גם עשן שמן זית) עם חומרים מחזקים וחומרים שמדביקים את העשן לקלף [7]. כל המרכיבים מקורם באדמה, בצומח, ובחומרים מלאכותיים שנעשים ממרכיבים מן האדמה מן הצומח ומן האויר. אין בדיו לנצח חומרים מן החי. רוב העשן מקורו בבעירה מיוחדת של גז או נפט - העשן השחור ביותר שיש. בזכות החומרים המחזקים והמדביקים, הדיו נשאר דבוק לקלף, אינו נסדק ואינו מתקלף גם אחרי קפולים וקמטים רבים. רבנים וסופרים ניסו לסדוק דיו לנצח יבש ולהפיל אותו מהקלף והדיו לא ניזוק.

עשן שמן זית נאסף מלהבות של נרות שמן זית

דיו לנצח עמיד במים ובזיעה. גשם שנכנס למזוזה אינו פוגם בדיו. קלפים שהיו בהם קמטים וקפלים הורטבו במים ויובשו ישרים וחלקים. הקמטים והקפלים נעלמו והדיו לא ניזוק. שכבות של דיו לנצח יבש (בלי קלף) הושרו במים ימים רבים. שום נזק לא נגרם לדיו. מעולם לא היה דיו סת"ם כל כך עמיד שאינו ניזוק במים.

מים זורמים על פני קלף כתוב בדיו לנצח והדיו אינו ניזוק.

הקפל בפינה הימנית התחתונה שעובר דרך המלה "איש" הוחלק ונעלם אחרי שהקלף התיבש.

הקפל בתמונה למטה שעובר דרך המלה "למלך" הוא קפל חדש.

קלף כתוב בדיו לנצח.
קלף זה הורטב במים כמו שנראה בתמונה הקודמת, ויובש, שלש פעמים.
הדיו לא נמרח. הפינה השמאלית העליונה והפינה הימנית התחתונה
קופלו קדימה ואחורה 200 פעמים, והדיו לא נסדק.

יש טעות נפוצה לפיה סוברים שדיו סת"ם צריך שימחה במים. במגילת סוטה כתוב: "ומחה אל מי המרים" - לא מחה במים אלא מחה אל המים. הרמב"ם כותב: "אינו כותבה לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרישומו ניכר ועומד אלא בדיו שאין בו קנקנתום ... נשאר במגילה רושם כתב ניכר, פסולה עד שימחוק יפה יפה... כתב אות אחת ומחקה וחזר וכתב אות שנייה ומחקה עד שהשלים, פסולה עד שתהיה כולה כתובה." (הלכות סוטה, פרק ד). מכיוון שאי אפשר לחזור ולכתוב על מגילה רטובה אחרי מחיקה במים, אנו למדים שהמחיקה היתה ע"י גרוד יבש ולא ע"י שטיפה במים. רק דיו שאפשר למחוק יפה יפה בגרוד יבש בלי רושם כתב, כשר למגילת סוטה. דיו עפצים וקנקנתום פסול למגילת סוטה. (משנה, סוטה, פ'ב, מ'ד) כי "רישומו ניכר מאד ואינו נמחק לגמרי" (שו"ע הרב, לב, ד). גם אם יש מי שאומר שמחיקת מגילת סוטה היתה דוקא ע"י מים - עדיין דיו עפצים וקנקנקנתום פסול, כי במים הוא לא נמחק אלא נמרח ויוצר כתם שחור גדול.

דיו סת"ם חייב להיות כזה שגם "יתקיים אלפי שנים" (שו"ת הרמב"ם, קלו) וגם אפשר למחקו מחיקה נקיה "שאם תמחקנו יהיה נמחק" (רמב"ם, הלכות תפילין, א, ד), לא מחיקה במים אלא ע"י גירוד יבש בסכין.

הדבקים הגמישים והחומרים המחזקים מסייעים לדיו להשאר דבוק לקלף, לא להסדק, לא להתפורר, ולא להתקלף. דיו לנצח נדבק אל פני הקלף כל כך חזק שרק ע"י גרוד בסכין אפשר להסירו, אם צריך לתקן טעות. הדיו מתגרד בקלות ופני הקלף נשארים נקיים וחלקים כמעט בלי נזק. השמוש בדיו לנצח חוסך זמן רב שמתבזבז על תקונים.

העשן מבטיח שהדיו ישאר שחור לנצח. דיו לנצח אינו יכול לדהות או להאדים כמו הדיו היווני. בדיו לנצח אין קנקנתום. בלי קנקנתום, אין הדיו יכול לקבל צבע אדום. בדיו לנצח אין חומצה. בלי חומצה, אין הדיו יכול לשרוף את הקלף. בדיו לנצח אין חומרים מן החי. בלי חומרים מן החי אין ספקות בכשרות.

דיו לנצח עמיד בכלור. תפילין כתובים בדיו היווני שנשכחים במקוה יכולים להינזק מהכלור. קלף כתוב בדיו לנצח הושרה במי כלור (אקונומיקה) והדיו לא ניזוק.

למי שנוהג להשתמש ברפידוגרף לתיוג ולתקונים - דיו לנצח מס. 114 מתאים במיוחד לרפידוגרף. הדיו זורם היטב; שחור מאד מאד; ומעולם לא שמענו על רפידוגרף שנסתם (אם משתמשים בו לפי ההוראות).

כתיבה בשכבה עבה של דיו נראית יפה יותר. עם דיו עפצים וקנקנתום נמנעים משכבה עבה של דיו כיון שאז הדיו נשבר ונסדק בקלות. עם דיו לנצח אין חשש כזה. דיו לנצח גמיש מאד ואינו יכול להשבר גם בשכבה עבה של דיו.

השוואת חוזק הדיו היבש.
משמאל: דיו יווני עם גומא - שביר מאד ומתפורר לרסיסים.
מימין: דיו לנצח - גמיש כמו גומי, אינו נשבר, ואינו נקרע.

ר' ד"ר צבי שקדי, פיסיקאי ומהנדס עם 30 שנות נסיון, ערך ניסויים מקיפים בדיו לנצח.

הניסויים הראו שהנקיון מחומצות, העמידות במים, הגמישות, וההדבקה המעולה לקלף מאפשרים לסת"ם להשאר כשרים בלי פגם תקופה ארוכה יותר מכל סת"ם אחרים שנכתבו אי פעם.

רק בדיו לנצח אפשר לכתוב סת"ם כשרים לנצח
נחזיר עטרה ליושנה - נתרחק מכל המחלוקות
נכתוב רק בדיו עשן - חכמת ישראל ולא חכמה יוונית
בלי עפצים ובלי קנקנתום - כמנהגנו מימי קדם

רוב הסופרים בימינו שעדיין כותבים בדיו עפצים, רוב משגיחי הכשרות, ורוב הקונים, אינם יודעים שדיו עפצים מכיל ליחת שרצים. רובם גם אינם יודעים שדיו עפצים נקרא בספר הזהר "מסטרא אחרא" ואינם יודעים שיש פוסקים שאוסרים לכתוב בדיו עפצים וקנקנתום. אם אין דיו טוב יותר, אז אין ברירה ויש על מי לסמוך. אך, כשאפשר לקנות סת"ם כתובים בדיו טהור וכשר למהדרין, מי ירצה לקנות סת"ם כתובים בדיו יווני עם ליחת שרצים שנקרא בספר הזהר "מסטרא אחרא"?

הוראות שמוש בדיו לנצח - לחץ כאן

הערה בנושא כתיבה חדה

יש סגנון כתיבה שנחשב מהודר ויקר יותר בעיני הצבור למרות שהוא נגד דעת הפוסקים. ב"ברוך שאמר" וב"אור זרוע" (חלק א' תקנ"ה), נאמר בשם רבי יהודה החסיד: "יותר טוב שימעט כבודו וירבה כבוד שמים לכתוב קצת כתיבה עבה". הרמ"א כותב (או"ח, ל"ב, ד'): "ולכתחילה יכתוב כתיבה גסה קצת שלא יהיו נמחקים מהרה." קסת הסופר (כ', ה') מוסיף ואומר: "לכתחילה יכתוב כתיבה גסה קצת. וגם הקוין הדקין שבאותיות אל יעשה אותן דק ביותר אלא יעבה אותן קצת שלא יהיו נמחקים מהרה". קסת הסופר מפריד שני נושאים שונים זה מזה: א. כתיבה גסה קצת, ב. המנעות מקוים דקים כדי שלא יהיו נמחקים מהרה.

מכאן אנו למדים שמאז ימי קדם היתה כנראה מחלוקת בין "כבוד הסופר" (כתיבה חדה/עדינה/דקה) ל"כבוד שמים" (כתיבה קצת עבה או גסה). סגנון כתיבה שמוסיף כבוד (ואולי גם כסף) לסופר, הוא הפך כבוד שמים. מכיון שכתיבה כזאת היא נגד דעת הפוסקים, היא לא יכולה להיות כשרה לכתחילה. כתיבה מהודרת וכשרה לכתחילה צריכה להיות קצת גסה.

בכל המגילות העתיקות שנמצאו מתקופת בית שני, אין קוים דקים ואין קוצים חדים. כל הקוים וכל החבורים בתוך האותיות כתובים בקוים גסים.

יש סופרים הנוהגים לכתוב כתיבה חדה עם קוים דקים ביותר, בניגוד לכתוב בשלחן ערוך וקסת הסופר. כתיבה חדה נראית יפה יותר כשהיא חדשה ומביאה כבוד וכסף לסופר. אך, היא גם גורמת לפסילה מהירה יותר של הסת"ם. הקונים רוצים שהסת"ם שלהם ישארו כשרים לכתחילה לאורך ימים ושלא יפסלו במהרה. כתיבה חדה כשרה בדיעבד. כתיבה מהודרת צריכה להיות קצת גסה.

בקוים דקים עם דיו יווני, הדיו מרחף על פני הסיבים העליונים של הקלף ואינו נדבק אליהם כראוי. זו הסיבה שכתב כזה נמחק ונפסל בקלות. דיו לנצח עוטף את הסיבים העליונים של הקלף ונצמד אליהם היטב, ועם זאת, נשאר על פני הקלף ואינו חודר לתוך עומק הקלף. ההדבקה המעולה של הדיו לקלף מועילה לכתיבה שתהיה קצת גסה, כמו שמחייבים הרמ"א וקסת הסופר.

שאלות ותשובות

ש. סופר שאל את הרה"ג יעקב מאיר שטרן שליט"א: בדיו רגיל (של גויים) לרפידוגרף יש בעיות בכשרות. אחד מלקוחותי דרש ממני לתייג לא ברפידוגרף אלא רק בעט ציפורן, שטובלים אותה בקסת עם דיו כשר. היות ומביאים מחו"ל דיו לרפידוגרף כשר, האם אני יכול לתייג לההוא עם עט רפידוגרף?

תשובת כבוד הרב: אם זה "דיו לנצח" אתה יכול.

ש. מדוע "דיו לנצח" יקר יותר מדיו רגיל?

ההבדל בין דיו לנצח לדיו רגיל הוא כמו ההבדל בין זהב לברזל. זהב נשאר יפה ונוצץ לעולמים. ברזל מחליד מתקלקל ונפסד עם הזמן. חתן שרוצה לתת לכלתו טבעת זהב, צריך לשלם עבור זהב. אי אפשר לקנות זהב במחיר של ברזל. גם אי אפשר לקנות יריעת קלף במחיר של יריעת ניר. וכן, יש תפילין שעולים 3000 דולר ויש תפילין שעולים 300 דולר. יש אתרוג שעולה 1000 שקל ויש אתרוג שעולה 100 שקל. וכו'. השאלה מדוע "דיו לנצח" יקר יותר מדיו רגיל, כמוה כשאלה מדוע זהב יקר יותר מברזל, מדוע קלף יקר יותר מניר, ומדוע תפילין מהודרים יקרים יותר מתפילין פשוטים.

אכן מחיר הדיו יקר יותר, אך מחיר הדיו אפסי ביחס למחיר הסת"ם. דיו לנצח הוא הדיו היחיד שאינו נפסל במים/קיפולים/סדקים/דהיה/נשירת אותיות. מחיר הדיו הוא פחות מעשירית ממחיר הקלף. עבור מחיר הדיו שהסופר משקיע במזוזה גדולה, הוא צריך לשלם תוספת של פחות משקל אחד עבור דיו לנצח. זו תוספת אפסית ביחס למחיר הסת"ם.

השאלה איננה כמה עולה דיו לנצח, אלא, כמה הסופר מפסיד כשאינו משתמש בדיו לנצח. הסופרים שכותבים בדיו לנצח מרויחים גם מזה שהלקוח מוכן לשלם יותר עבור סת"ם שאינם נפסלים.

הלקוחות מאד שמחים לשלם תוספת של 5% כשהם יודעים שאינם צריכים לחשוש יותר מפסולים. הרבה לקוחות בחו"ל שמזמינים ספרי תורה שמחים לשלם עוד 10% - 5% עבור דיו לנצח. ללקוח זו תוספת קטנה לעומת התועלת, והסופר מרויח הרבה יותר ממה שהוא משלם עבור הדיו.

הנחה מיוחדת: מי שמוכר לכל קונה תפילין מהודרים וכשרים לכתחילה במחיר של תפילין פשוטים וכשרים בדיעבד, רשאי לקנות דיו לנצח במחיר של דיו רגיל.

מחיר החומרים המשמשים ליצור דיו לנצח יקר לאין ערוך יותר ממחיר החומרים המשמשים ליצור דיו רגיל. אחרי הוספת הוצאות ייצור, השגחה, דמי משלוח מחו"ל, ושווק, מחיר הדיו בקושי מכסה את ההוצאות.

גם אם הסופר מוכר את הסת"ם באותו מחיר, עדיין הסופר מרויח מהשמוש בדיו לנצח, יותר ממחיר הדיו, כי:

דיו לנצח מוסיף לסופר מוניטין ויותר לקוחות ירצו לקנות ממנו.
לסופר שכותב בדיו לנצח יש רשות למכור סת"ם כתובים בדיו לנצח תוך שימוש במוניטין ובסימנים המסחריים: תורה לנצח, מזוזה לנצח, תפילין לנצח, מגילה לנצח.
אחרי שהסופר מתרגל לכתוב בו, הוא כותב יותר מהר.
דיו לנצח חוסך הרבה זמן שמתבזבז על מחיקות ותיקונים, כי דיו לנצח נמחק יותר מהר בגרוד עם סכין ונמחק נקי לגמרי בלי כתמים ובלי נזק לקלף. זה גם מונע את ירידת המחיר של הסת"ם שנגרמת ע"י ירידה ביופי הסת"ם.

ש. הדיו זורם מהר מדי. מה עושים?

חשוב מאד לחתוך את הקולמוס בצורה נכונה שתתאים לזרימת הדיו ולמהירות הכתיבה. לדיו לנצח סופרים חותכים את הקולמוס חד יותר, עם אף ארוך, ועם חריץ קטן ודק יותר.

ש. האם דיו לנצח נעשה ע"י בישול?

הצורך בבישול הוא צורך טכני, לא צורך הלכתי. תפוח אדמה אפשר לאכול רק ע"י בישול. אך, אם מבשלים מלפפון המלפפון מתקלקל. וכן, כדי לקבל מיץ תפוזים סוחטים את התפוזים; אין מבשלים אותם. בימי קדם עשו דיו עם שרף עצים שיוצא מעצמו מן העץ בלי בישול. לדוגמא, כשעושים חתך בעץ אורן רואים את השרף יוצא מהעץ. בשרף כזה אין צורך בבישול כי הוא יוצא מעצמו. בגלל חשכת הגלות נשכחה הדרך לעשיית דיו סת"ם טוב עם שרף עצים. בלית ברירה, עושים בימינו דיו מעפצים אותם צריך לבשל כדי להוציא מהם חומר מועיל, חומר שאינו יוצא מעצמו. עם דיו לנצח מחזירים עטרה ליושנה ולא שייך בו בישול.

ש. האם יש בדיו לנצח פחם של עצמות שרופות?

לא. פחם כזה אינו כשר.

ש. איזה סוג עשן יש בדיו לנצח?

ההידור החשוב ביותר של העשן הוא חוזק הגוון השחור שהוא נותן לדיו. דיו לנצח מפורסם בשחרותו החזקה. העשן בדיו לנצח הוא העשן הנותן את השחרות החזקה ביותר שניתן להשיג. הידור זה דומה להידור בברית מילה: "ערשטער זאך דארף מען קענען גוט שניידן" - דבר ראשון צריך לדעת איך לחתוך היטב. ידיעת כוונות נסתרות אינה מועילה אם ידי המוהל רועדות. ברוב סוגי העשן, כולל עשן שמנים, יש בערך 60%-50% פחם שחור ו- 50%-40% חומרים אחרים. בעשן של דיו לנצח יש 97% פחם שחור ו- 3% חומרים אחרים. אין עשן יותר שחור ויותר מהודר מהעשן של דיו לנצח. לתוספת הידור, העשן כולל גם עשן שמן זית.

ש. האם משגיח הכשרות יודע בדיוק מה יש בדיו לנצח?

כן. למשגיח יש נסיון של יותר מעשרים שנה בהשגחת כשרות למהדרין. המשגיח הוא גם סופר סת"ם ומגיה מוסמך והוא בקיא בהלכות סת"ם. נדיר מאד למצוא רב שהוא גם מנוסה בהשגחת כשרות למהדרין וגם בקיא בהלכות סת"ם. הוא גם חתם על התחייבות לשמירת סודיות. כל מי שמנסה לגלות ממנו מה יש או אין בדיו לנצח מקבל בכוונה תשובות מבלבלות.

ש. יש מוצרים שיש עליהם שלש או ארבע השגחות. מדוע אין לדיו לנצח כמה השגחות?

אין לנו ענין בפוליטיקה. יש מוצרים שמסיבות פוליטיות יש עליהם גם חמש השגחות. מי שמשלם עבור ההשגחות הנוספות זה הצרכן.

ש. איך אפשר לאמר על דיו העפצים הנפוץ בימינו שהוא "דיו יווני עם ליחת שרצים שנקרא בספר הזהר מסטרא אחרא"?

מה אפשר לעשות, זו המציאות. אי אפשר לברוח מהמציאות, גם אם היא לא נעימה. תלמיד חכם אמיתי יודע להודות על האמת. כאן אפשר ללמוד יותר על ליחת השרצים בדיו עפצים
dio-lanetzach.blogspot.com/2011/12/blog-post_15.html

ש. אם בעפצים יש ליחת שרצים, איך זה שיש דיו עפצים עם הכשר?

אילו ידעו כל מה שצריך לדעת על עפצים, ספק גדול אם היו נותנים את ההכשר. הכשר זה ניתן כנראה בלי לדעת שיש בעפצים ליחת שרצים. לרוב המשגיחים והבד"צים אין ידע מספיק בעניני דיו סת"ם, בדרך יצורו, ובטבע גדילת העפצים ע"י שרצים. טעות זו נתגלתה לראשונה ע"י מומחים באמריקה.

ש. האם יש אפשרות שדיו עפצים כשר למרות שיש בו ליחת שרצים?

יש ק"נ טעמים כיצד לטהר את השרץ. בכל מקרה, אין בכך כדי לפסול סת"ם כתובים בדיו עפצים. (לפי ר"ת יש בכך כדי לפסול.) יש טוענים שגם תולעת השני והחלזון לתכלת הם שרצים והם מותרים. על כן, גם השרצים בעפצים מותרים לדיו. ההבדל הוא שהשני והתכלת אינם צריכים להיות מותרים בפיך, ואילו על דיו סת"ם כן מקפידים שיהיה מותר בפיך. ליחת השרצים גורמת לדיו העפצים להיות אינו מותר בפיך.

ש. האם יש בדיו לנצח שלאק?

לא. שלאק אינו כשר. רוב סוגי הדיו של הגויים מכילים שלאק. לצערנו יש עדיין סופרים שמשתמשים בדיו של גויים ברפידוגף, בלי לדעת שהוא מכיל שלאק טמא או בלי לדעת ששלאק הוא חומר טמא. יש גם סוגי דיו של גויים המכילים פרוטאינים וגליצרין - רובם באים מן החי.

ש. אם שלאק אינו כשר, איך זה שיש רבנים שמתירים אותו?

אילו ידעו כל מה שצריך לדעת על שלאק, היו מבטלים את ההתרים. ההתרים שניתנו לשלאק ניתנו בטעות, בלי לדעת שהוא מיוצר ע"י חרקים טמאים בתוך גופם. הסברה כאילו שלאק דומה לדבש מקורה בטעות בידיעת המציאות. הפוסקים שהתירו את השלאק הוטעו ע"י יועצים לא טובים. הם מעולם לא נסעו להוֹדוּ כדי לראות איך החרקים שם מייצרים אותו או ללמוד מהמדענים שם כיצד השלאק מיוצר. גם טעות זו נתגלתה ע"י מומחים באמריקה. כאן אפשר ללמוד יותר על מקור השלאק וטומאתו
dio-lanetzach.blogspot.com/2011/12/blog-post_14.html

ש. מדוע אין מייצרים את דיו לנצח בארץ?

דיו לנצח מיוצר ממספר רב של חומרים. את רוב החומרים אין להשיג בארץ. יש גם עצים שאינם גדלים בארץ.

ש. מדוע אין לדיו לנצח השגחה של בד"צ בארץ?

א. יש לדיו לנצח אישור של ועד משמרת סת"ם והמלצות מגדולי הרבנים בארץ ישראל.

ב. דיו לנצח מיוצר באמריקה. ההשגחה הטובה ביותר יכולה להנתן רק ע"י משגיח נאמן שגר קרוב למקום הייצור. השגחה מרחוק היא חסרת ערך. כפי שראינו לעיל, שתי טעויות בהכשרים של דיו נעשו בארץ ישראל ונתגלו באמריקה. באמריקה יש הרבה יותר חרדים מאשר בארץ ישראל והם מקפידים על כשרות למהדרין לא פחות מהחרדים בישראל. כמו שדיו לנצח כשר עבור החרדים באמריקה, כך הוא גם כשר לחרדים בישראל. הרב שמשגיח על כשרות דיו לנצח נאמן גם על סוכנויות ההשגחה של חסידות סאטמאר ושל חסידות בעלז באמריקה. המשגיח נבחר גם בזכות היותו סופר סת"ם מוסמך ובקיא בהלכות סת"ם, בנוסף להלכות כשרות.

ג. מי שאינו מאמין להשגחה על דיו שאין בו שום מקום לספקות וחששות, כיצד הוא מצפה שיאמינו לכשרות הסת"ם שהוא כותב בלי שום השגחה?

ש. יש אומרים שהחתם סופר פסק שדיו חייב להיות כזה שנעשה אדום כשהוא ישן. אם דיו לנצח נשאר שחור לנצח, אולי הוא אסור לפי החתם סופר?

טענה זו היא טעות בהבנת דברי החתם-סופר. במשנה ברורה סימן לב, (קכח) כתוב: "אבל החתם סופר בחיו"ד בסי' רנ"ו פליג עליו וסובר דאם השינוי לאדמומית הוא מחמת יושן הרי הוא כשר שהרי הוא נכתב בדיו ולהכי נאמרה ההלכה לכתוב בדיו להורות דצריכה היא רק להכתב בדיו וכך דרכו של רוב דיו לכשיזקין יכהה מראיתו ויתהפך קצת לאדמדם ונעשית כעין מראה [שקורין בל"א ברא"ן]."

דברי החתם-סופר והמשנה-ברורה נועדו להכשיר דיו עפצים וקנקנתום למרות שהוא נעשה אדום. "דאם השינוי לאדמומית הוא מחמת יושן הרי הוא כשר". ("כשר משמע דיעבד" - תוספות, שבת כג ע' א). שנוי הדיו משחור לאדום הוא שנוי לגנאי, לא שנוי לשבח. על כן, היה צורך בהתר לדיו כזה בגלל השנוי. מי שחושב ששבח הוא לדיו שנעשה אדום לכשיזקין, פשוט לא הבין את דברי החתם-סופר והמשנה-ברורה. דיו שנשאר שחור לנצח עדיף לכולי עלמא.

ש. יש אומרים שמשה רבנו כתב בדיו עם קנקנתום ואסור לנו לשנות. מי התיר לבטל את הקנקנתום?.

דיו עם קנקנתום לא היה קיים בימי משה רבנו. דיו קנקנתום הומצא ע"י היוונים כ-1400 שנה מאוחר יותר, בתקופת בית שני. משה רבנו לא כתב בדיו עם קנקנתום, אלא רק בדיו עשן בלי קנקנתום, ויש לכך הרבה ראיות:

א. רבי מאיר מתאר את החידוש שיש לו - הטלת קנקנתום לדיו. "דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו." (עירובין יג ע' א). רבי מאיר היה הראשון שכתב בדיו עם קנקנתום - 1400 שנה אחרי ימי משה רבנו. אילו היה משה רבנו כותב בדיו עם קנקנתום, לא היה כאן חידוש ורבי עקיבא ורבי ישמעאל היו יודעים מהקנקנתום עוד לפני רבי מאיר.

ב. אילו היה משה רבנו כותב בדיו עם קנקנתום, לא היתה בגמרא מחלוקת בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל האם מותר או אסור להוסיף קנקנתום לדיו. לא יתכן שתהיה מחלוקת על משה רבנו.

ג. חומר הקנקנתום נקרא במשנה "קלקנתוס" שהוא שמו המקורי ביוונית. אילו היה משה רבנו משתמש בקנקנתום, 1400 שנה לפני תקופת התנאים, היה לחומר זה שם בלשון הקודש. העובדה שיש לחומר זה שם רק ביוונית ולא בלשון הקודש מוכיחה שהוא הגיע לארץ הקודש מיוון בתקופה בה שלטו היוונים בארץ הקדש (לפני תקופת החשמונאים). ואעפ"כ לא הוסיפו אותו לדיו סת"ם, אלא רק כמאה שנה אחרי חורבן בית שני.

ד. הרמב"ם כותב (הלכות תפילין פ' א): "כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן ... וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות, ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים." מכאן אנו למדים שדיו עשן הוא למצוה מן המובחר ואילו דיו עם קנקנתום כשר בדיעבד ("כשר משמע דיעבד" - תוספות, שבת כג ע' א). אילו היה משה רבנו כותב בדיו עם קנקנתום היה הרמב"ם פוסק להיפך.

ה. כל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, מסכימים שדוקא דיו עשן הוא המהודר ביותר. רוב הפוסקים אוסרים לכתחילה להוסיף קנקנתום לדיו. אילו היה משה רבנו כותב בדיו עם קנקנתום, היו פוסקים להיפך.

ו. גם המציאות המדעית מאשרת את הכתוב בכתבי הקדש. המגילות העתיקות שנמצאו במדבר יהודה מתקופת בית שני נכתבו בדיו עשן בלי קנקנתום. המגילות נבדקו במעבדה של הכור האטומי בנחל שורק ונמצא שאין בדיו קנקנתום. (קנקנתום עשוי מברזל וגפרית - חומרים שקל מאד לגלות אותם במעבדה, אם ישנם.) זה מוכיח שלפני תקופת התנאים כתבו בדיו בלי קנקנתום.

מכאן אנו למדים שמשה רבנו כתב בדיו עשן בלי קנקנתום. אין להחליף חכמת ישראל בחכמה יוונית, ואם בגלל סבל החורבן וקושי הגלות החלפנו - מצוה עלינו להחזיר עטרה ליושנה ולחזור ולהשתמש בדיו עשן בלי קנקנתום. הרמב"ם אומר: "כל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמיתתו בראיות שאין בהם דופי, אין סומכין על זה האיש שאמרו או שלימדו, אלא על הראיה שנתגלתה והטעם שנודע." (הלכות קדוש החודש, יז, כד). הראיות שמשה רבנו לא כתב בדיו עם קנקנתום הן ראיות שאין בהן דופי. אם יש דיו עשן מהודר שאינו נסדק, אינו מתקלקל, ואינו נפסל, חובה להשתמש בו (לא רק רשות, אלא חובה) כדי להציל את עם ישראל מסת"ם פסולים כתובים בדיו עפצים וקנקנתום שנסדק ונפסל בקלות.

ש. האם מותר לעשות דיו עם חומרים סינטטיים?

דיו "קנקנתום ועפצים" בימינו עשוי מחומר כימי סינטטי ששמו בעברית "גופרת ברזל" ונוסחתו הכימית היא FeSO₄·7H₂O (זהו החומר הסינטטי שמחליף בימינו את החומר הטבעי העתיק הקרוי ביוונית קנקנקתום). בימינו כל גופרת הברזל המצויה היא פסולת תעשייתית סינטטית שהיא תוצר לוואי של יצור חומרים אחרים בבית חרושת. בימינו אין להשיג קנקנתום טבעי כי הוא מאד מלוכלך כשחוצבים אותו מן האדמה, ולחצוב ולנקות אותו מאד קשה ויקר. בתמונה הבאה אפשר לראות ערימות גדולות של גופרת ברזל סינטטי ירוק שמושלך כפסולת בחצר בית חרושת במדינת פינלנד. זהו סוג גופרת הברזל הסינטטי ממנו עושים דיו "קנקנתום ועפצים" בימינו. מכאן אנו למדים שאין כל מניעה מלעשות את הדיו מחומרים סינטטיים ואפילו מפסולת תעשייתית סינטטית.

גם החומר השחור שנותן לדיו "קנקנתום ועפצים" את צבעו השחור הוא חומר סינטטי - עשוי בידי אדם - שאינו מצוי בטבע. גופרת הברזל מתחברת עם החומצה הטאנית והחומצה הגאלית שיש במי עפצים וכך נוצר קומפלקס אורגנו-מתכתי סינטטי של ברזל שנותן לדיו את צבעו השחור. הצבע השחור של הדיו בא רק מהחומר הסינטטי הזה, ואין מי שיעלה על דעתו לאסור אותו בגלל שהוא סינטטי בן סינטטי. אילו היה אסור לעשות דיו מחומרים סינטטיים, לא היו הפוסקים מתירים להשתמש בדיו כזה. גם מכאן אנו למדים שאין כל מניעה מלעשות את הדיו מחומרים סינטטיים.

כל העשן בדיו לנצח הוא טבעי, לא סינטטי. לעומת זאת, כל החומר השחור בדיו רגיל הוא סינטטי בן סינטטי. אם סינטטי זה חסרון, אז דיו לנצח ודאי עדיף על דיו רגיל כי הוא פחות סינטטי מדיו רגיל.

ש. יש אומרים שאסור לעשות דיו אלא רק מחומרים הבאים מן העץ כי כך פסק הרמ"א.

הרמ"א לא פסק לאיסור. הרמ"א כותב: "ולכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות הדיו כי אם מדברים הבאים מן העץ" (יורה דעה, רעא (ו)). "ולכתחלה טוב ליזהר" איננו פסק לאיסור. למעשה אין שום דיו בימינו שעשוי רק מדברים הבאים מן העץ. לדוגמא, הדיו היווני הנפוץ עשוי עם קנקנתום. קנקנתום לא בא מן העץ. קנקנתום הוא חומר כימי הבא מן האדמה. (בימינו אין משתמשים יותר בקנקנתום טבעי אלא בגופרת ברזל סינטטי שנוצר כפסולת תעשייתית.) ערוך השלחן מפרש את דברי השלחן ערוך "בין שלא במי עפצים": "וזה שכתב 'בין שיש בו מי עפצים [בין שלא במי עפצים]' - זהו להוציא מהסוברים דבעינן דווקא מדברים הבאים מן העץ." (ערוך השלחן, רעא, לא)

ש. יש אומרים "חדש אסור מן התורה". מי התיר לחדש מה שלא היה מקובל מדורי דורות? אסור לנו לשנות ממנהג אבותינו, על כן חייבים להמשיך ולכתוב בדיו עם קנקנתום.

"חדש אסור מן התורה" הוא מליצת החת"ם סופר נגד תנועת ההשכלה והרפורמים. כפי שראינו לעיל, מנהג אבותינו מאז ומעולם היה לכתוב בדיו עשן בלי קנקנתום. ליוצאי תימן יש עד ימינו אלה מסורת של כתיבה בדיו הרמב"ם - דיו עשן בלי קנקנתום. ברוסיה, עד לפני מלחמת העולם הראשונה, גם כן היו סופרים גדולים שכתבו בדיו עשן בלי קנקנתום. רבי ראובן הסופר שכתב עבור אדמו"ר הזקן ורבי נתנאל הסופר בירושלים כתבו בדיו עשן בלי קנקנתום.

כל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, מסכימים שדוקא דיו עשן הוא המהודר ביותר. רוב הפוסקים אוסרים לכתחילה להוסיף קנקנתום לדיו. ההתר החדש להוסיף קנקנתום לדיו הוא הוא השינוי ממנהג אבותינו - התר שנתן בלית ברירה, בשעת הדחק, כיון שדיו עשן בימיהם היה מתקלקל ונמחק בנקל. כמו שאמרו החיד"א וערוך השלחן: "עתה הסופרים אין כותבים בזה הדיו מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל" (ברכי יוסף, יו"ד, רעא (ו) אות ז); "עתה הסופרים אין כותבין בזה הדיו של עשנים מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל. וכיון שאין אנו בקיאים בזה, ממילא שאי אפשר לעשות כן" (ערוך השלחן, רעא, לד). גם בימי המג"א עשו שינויים בהרכב הדיו כדי למנוע את הפגמים המצויים לרוב.

המציאות בימינו היא שדיו עם קנקנתום (גופרת ברזל) נסדק בקלות וגורם לפסולים אפילו בסת"ם מהודרים ביותר. אם יש דיו עשן מהודר לכתחילה שאינו נסדק, אינו מתקלקל, ואינו נפסל, חובה להשתמש בו (לא רק רשות, אלא חובה) ולהחזיר עטרה ליושנה, כדי להציל את עם ישראל מסת"ם פסולים כתובים בדיו שנסדק ונפסל בקלות.

-----------------------------------------------------------------------
אחריות מוגבלת: אם הדיו פגום, הבקבוק יוחלף ללא תשלום.
אין לפרש תיאור זה כאחריות על הסת"ם. אין לנו שליטה על הקלף או על מה שנעשה בדיו אחרי שנמכר.

אזהרה:
מי שכותב או סוחר בחיקוי בלתי חוקי, תוך עברה על חוקי פטנטים או סימני מסחר,
צפוי להחרמת הסת"ם הכתובים ולקנסות כבדים. חיקוי ללא רשות הוא גזל ממון.

לנצח^TM, דיו לנצח^TM, סת"ם לנצח^TM, כשר לנצח^TM, שחור לנצח^TM, קלף לנצח^TM, קולמוס לנצח^TM,
תורה לנצח^TM, תפילין לנצח^TM, מזוזה לנצח^TM, מגילה לנצח^TM, דיו סת"ם גמיש^TM ,
כולם סימני מסחר למוצרי דיו, צבע, עור, וקלף בבעלות צבי שקדי ובניו.

Trademarks are owned by Zvi Shkedi and his sons
Copyright 2009, Zvi Shkedi
כל הזכויות שמורות All Rights Reserved
הוגשו בקשות פטנט Patents Pending

מקורות

זהירות - רוב העפצים אינם כשרים
dio-lanetzach.blogspot.com/2011/12/blog-post_15.html

מהם עפצים ולצורך מה השתמשו בהם?" ד"ר משה רענן"
www.daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=7867

"The Study of Ink Used at Qumran", presented by Yoram Nir-El, at the International conference: The Dead Sea Scrolls - Fifty Years After Their Discovery; Major Issues and New Approaches. Jerusalem, July 20-25,1997.Abstract: The Qumran scrolls were written with a black ink. Ancient black inks were of two types: carbon ink, based on lampblack or soot; and iron-gall ink, consisting of copperas (green vitriol, iron (II) sulfate hepta-hydrate), treated with a decoction of crushed oak-nut galls. A very rare application of red ink on the Qumran manuscripts was found on only four fragments. Red ink was used in antiquity to write rubrics, that is, words at the beginning of a chapter, words at paragraph divisions, titles, or instructions for liturgical readings. In the present study, energy-dispersive X-ray fluorescence (XRF) was employed for the specification of the chemical elements present in the Qumran black and red inks. This non-destructive analytical method does not require preliminary sample treatment and no residual effects are induced in the sample. The black ink analyses, of many parchment and papyrus fragments, provided evidence that it was not of the iron-gall type. Hence, it was based on a carbonaceous pigment. An iron-based black ink was invented, according to the Babylonian Talmud, by the Tanna Rabbi Meir (second century CE). This makes the introduction of the new ink to have occurred a short time after the disappearance of the Qumran community.

הדיו שהשתמשו בה סופרי ישראל עד המאה השניה לספה"נ היתה פחמנית. גם מגילות ים המלח נכתבו בדיו פחמנית. דר. יורם ניר-אל, אנליזות להרכב הדיו והקלף ברסיסי מגילות ים המלח "The Black Ink of the Qumran Scrolls", Dead Sea Discoveries 3.2 [1996], pp. 157-167

Ink corrosion websites
ink-corrosion.org/ink-corrosion/ink-corrosion-intro-menue
inkcorrosion.org/prognosis
cool.conservation-us.org/byform/mailing-lists/cdl/1998/1537.html

מאמר מורחב על ההבדלים ההלכתיים בין דיו עשן לדיו עפצים וקנקנתום דיו סת"ם - היסטוריה והלכות

שאלה 5743: "כל השרפים יפין לדיו ושרף קטף יפה מכולם" וכן: "כל השמנים יפים לדיו ושמן זית מן המובחר". א. באמירות כאלה, האם "יפה מכולם" פרושו שהוא בעל האיכות הטובה ביותר בגשמיות, או שהוא יפה מכולם ברוחניות? ב. אם הכוונה ליפה בגשמיות, מה הדין אם מוצאים שרף שהוא עוד יותר טוב משרף קטף? האם עדיין מעדיפים שרף קטף או שמעדיפים את התגלית החדשה? נראה לענ"ד שאותה שאלה שייכת גם בתרופות הנזכרות בגמרא ובתרופות חדשות שהתגלו מאוחר יותר. ג. בשמן זית לא כתוב "יפה מכולם" אלא "מן המובחר". מדוע שנוי הלשון? האם זה אומר ששמן זית הוא אחד מהטובים ביותר אך לאו דוקא הטוב ביותר? תשובת הרב הגאון, רבי יהונתן מאזוז שליט"א, חבר בבית ההוראה שע"י בד"ץ משפט וצדק: א. בגשמיות. ב. מסתבר שמותר וראוי להשתמש ביותר טוב. וידועים דברי ר"א בן הרמב"ם בזה והו"ד במילואים למנוח"א ח"ב. בתרופות של הגמרא אסור להשתמש כידוע בשם מהרי"ל. ג. תוס' בכתובות (דף ב' ע"ב) ד"ה פריך כתבו כל אמורא תופס לשונו. ע"ש. וה"ה הכא שהמאמר הראשון אמר ריב"ל והמאמר השני חכם אחר. אם יש לך תירוץ אחר אדרבא! י
www.ykr.co.il/ask-the-rabbi.asp

דוגמאות למרשמים להכנת מי בדיקה של 10% אלכוהול:(1) חלק אחד וודקה 40% ו- 3 חלקים מים.(2) חלק אחד אלכוהול 50% ו- 4 חלקים מים.(3) חלק אחד אלכוהול 70% ו- 6 חלקים מים.(4) חלק אחד אלכוהול 95% ו- 8.5 חלקים מים. לערבב היטב. אם קורה שהבדיקה מראה שקלף אינו סופג, ובכתיבה הוא כן סופג, אז יש להגדיל את אחוז האלכוהול במי הבדיקה בכמה אחוזים בודדים

זהר, פרשת תרומה, רעיא מהימנא: דיו סת"ם עם עפצים בא מסטרא אחרא

הוראות שמוש בדיו לנצח

2011-12-15T20:43:00.000-05:00

הוראות שמוש בדיו לנצח

חשוב מאד - כדי להצליח בכתיבה חדה יש להקפיד על הנקודות הבאות. עם חתוך נכון של הקולמוס וקלף באיכות טובה אפשר לכתוב בדיו לנצח כתיבה חדה ויפה. בלחיצה כאן אפשר לראות דוגמת מזוזה כתובה בדיו לנצח מס. 220 .

מעבר מדיו אחד לדיו אחר תמיד דורש התרגלות לדיו החדש. מומלץ להתאמן בכתיבה בדיו לנצח כדי להתרגל לצורת הזרימה השונה.

דיו לנצח זורם בצורה שונה מדיו רגיל. יש סופרים הסבורים שהוא זורם מהר יותר ויש סופרים הסבורים שהוא זורם לאט יותר. (אם הדיו זורם לאט מדי אפשר תמיד לדללו במים מזוקקים.) חשוב מאד לחתוך את הקולמוס בצורה נכונה שתתאים לזרימת הדיו, למהירות הכתיבה, לזוית האחיזה של הקולמוס ביחס לקלף, ולשיפוע השולחן ביחס לרצפה. מומלץ מאד לעיין בקונטרס "שלמות בהכנת הקולמוס" המופץ בחנויות הקלף. עם חתוך נכון של הקולמוס, יש סופרים שכותבים שורה שלמה ואף שתים או שלש שורות בטבילה אחת.

הקלף המתאים ביותר לכתיבה בדיו לנצח הוא קלף קשיח וצפוף, בלי הרבה שערות, שאינו סופג את הדיו. אין לכתוב על קלף באיכות נמוכה שסופג וגורם להתפשטות הדיו. אחת הדרכים לבדוק את הספיגה של קלף היא עם מי בדיקה של 10% אלכוהול ו- 90% מים ^[1]. כל סוגי האלכוהול טובים לבדיקה. טפטף טיפות של מי הבדיקה על שולי הקלף. מדוד את הזמן שלוקח למי הבדיקה להספג בקלף. ככל שמי הבדיקה נשארים על פני הקלף זמן רב יותר, ספיגת הקלף נמוכה יותר. על קלף טוב, מי הבדיקה יכולים להשאר בלי להספג יותר מ 3 דקות. על קלף גרוע, מי הבדיקה נספגים תוך פחות מדקה אחת. יש קלפים גרועים במיוחד, שמי הבדיקה נספגים בהם תוך פחות מ 20 שניות. על קלף סופג יש להשתמש באבקת גיר או בפחם גרפי לבן.

כל ערב, או כמה שעות לפני הכתיבה, הפוך את הבקבוק והקסת עם המכסה כלפי מטה, ונער היטב כחצי דקה. המתן כמה שעות שהקצף ירד לפני הכתיבה.

דיו לנצח הוא הדיו הטוב ביותר שיש לכתיבה על גויל. יש להשתמש רק בגויל בלי קטירה. הקטירה מפריעה לדיו להדבק.

אפשר לדלל דיו לנצח רק במים נקיים, רצוי מזוקקים, אפשר גם רתוחים (קרים). אסור להוסיף "מדלל" או חומץ או דיו רגיל או כל חומר אחר לדיו. יש להזהר במיוחד שדיו לנצח לא יבוא במגע עם חומץ. לא מומלץ להשאיר את הדיו פתוח כל הלילה שיתיבש ויהיה יותר סמיך. חשוב למלא מחדש את הקסת כל יום בערב בסיום הכתיבה. אין להשאיר קסת חצי ריקה עד הבקר.

דיו לנצח מס 114 מתאים במיוחד לרפידוגרף (למי שנוהג להשתמש ברפידוגרף). בדיו לנצח אפשר לתייג ולתקן גם אותיות כתובות בדיו רגיל אם הדיו הרגיל יבש לגמרי. לפני סגירת מכסה הרפידוגרף, יש לטפטף כמה טיפות מים (לא אלכוהול) לתוך המכסה כדי למנוע את התייבשות הדיו. שמור את הרפידוגרף עומד זקוף (לא שוכב) עם השפיץ למטה. אם הרפידוגרף נסתם, אפשר לנקותו על ידי שריית החלקים באלכוהול. יש להזהר שאלכוהול לא יבוא במגע עם הדיו הנוזלי. בכל המקרים בהם הדיו לא זרם ברפידוגרף, התברר שהמחט הדקה הייתה עקומה ולא הייתה שום בעיה בדיו.

ביום יבש מומלץ להרים את הלחות בחדר ל- 60% . אם הדיו התייבש על הקולמוס, אפשר להסירו בקלות עם אלכוהול (רצוי 90%). כל סוגי האלכוהול טובים. נגב את הקולמוס, במיוחד את החריץ, באלכוהול כל 20-30 דקות. דיו לנצח עמיד במים ואינו נמס במים אחרי שהתייבש. בסיום הכתיבה יש לנקות את הקולמוס היטב באלכוהול.

עם דיו לנצח קל מאד לתקן שגיאות. המתן שהדיו יתייבש. גרד את הדיו בעדינות עם סכין חד. הדיו מתגרד בקלות. פני הקלף נשארים נקיים וחלקים אחרי הגרוד, כמעט בלי נזק. השמוש בדיו לנצח חוסך זמן רב שמתבזבז על תקונים.

לפני קפול פרשיות של ראש, חובה לתת לדיו להתיבש לפחות 24 שעות. בשעת הדחק אפשר לתת לדיו להתייבש שעה אחת, ואחר כך לגמור ליבש את הדיו ע"י זרם אויר חם ממיבש שער. אסור להשתמש במיבש שער לפני שהדיו התייבש באויר במשך שעה.

יבוש מלא והשגת חוזק מלא של הדיו לוקחים 3 שבועות. אין לערוך ניסויי עמידות בדיו לפני הייבוש המלא.

------------------------------------------

[1]. דוגמאות למרשמים להכנת מי בדיקה של 10% אלכוהול:

- חלק אחד וודקה 40% ו- 3 חלקים מים.
- חלק אחד אלכוהול 50% ו- 4 חלקים מים.
- חלק אחד אלכוהול 70% ו- 6 חלקים מים.
- חלק אחד אלכוהול 95% ו- 8.5 חלקים מים.

לערבב היטב. אם קורה שהבדיקה מראה שקלף אינו סופג, ובכתיבה הוא כן סופג, אז יש להגדיל את אחוז האלכוהול במי הבדיקה בכמה אחוזים בודדים.

כשרות הסכמות והמלצות

2011-12-15T20:31:00.000-05:00

דיו לנצח מיוצר בארה"ב ע"י יהודים יר"ש. כשר למהדרין בהשגחה החרדית של OKaf Orthodox Kosher. הרב המכשיר, הרב דוד קרויטוירט, הוא גם סופר סת"ם ומגיה מוסמך, והוא גם נאמן כמשגיח עבור סוכנויות ההשגחה של חסידויות סאטמאר ובעלז באמריקה.

דיו לנצח מאושר על ידי ועד משמרת סת"ם

דיו לנצח קבל הסכמות והמלצות מגדולי הרבנים

הראשון-לציון הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל היה הראשון שנתן את תמיכתו וברכתו לדיו לנצח.

בתמונה רואים את הרב בוחן את הקלף הראשון שנכתב בנוסחא ניסיונית של דיו לנצח,

בעת שהדיו היה בשלבי ניסוי, עוד לפני שהדיו הוצע למכירה.

קלף זה קומט, הושרה במים, ויובש, והרב התפעל מאד מזה שהכתב לא ניזוק.

הרה"ג שמואל הלוי וואזנר שליט"א - שבט הלוי, אמר על דיו לנצח: "זה דבר חשוב מאוד"

אחרי שנכדו, הרה"ג אברהם צבי הלוי וואזנר שליט"א, הציג בפניו את הדיו ואת יתרונותיו.

הגרי"ש אלישיב שליט"א נתן את ברכתו לדיו לנצח.

ביום י"ט חשון תשע"ב סיפר הגר"מ פרידלנדר שליט"א
(רב קרית שומרי החומות רמת שלמה ומו"צ עדה החרדית)
שר' אריה אלישיב אמר לו שספר לזקנו הגרי"ש אלישיב שליט"א אודות הדיו,

ושיש עליו הסכמה מהגר"ש וואזנר שליט"א ומרבני משמרת סת"ם ועוד רבנים, ומבקשים את ברכת הרב,

והשיב הגרי"ש אלישיב שליט"א לנכדו הנ"ל: "אם הכל בסדר גם אני מצרף את ברכתי".

היתרונות של דיו לנצח הוצגו בפני הרה"ג חיים קנייבסקי שליט"א

והוא נתן לדיו ולכל המשתמשים בו ברכת ברכה והצלחה.

הרה"ג ר' שמאי קהת הכהן גראס שליט"א, הפוסק הראשי של חסידות בעלז, אמר בראיון מצולם על דיו לנצח:

"יהודים משלמים הרבה כסף, מחפשים כל כך הרבה הידורים ...
אבל זה היסוד. אם יש את הדיו הזה (אוחז בידו בקבוק של דיו לנצח)

צריך לכתוב בדיו הזה כדי שיחזיק מעמד."

הרה"ג שמואל דוד הכהן גרוס שליט"א, רב חסידי גור אשדוד, אמר בראיון מצולם על דיו לנצח:

"אני ממליץ לילדים שלי ולחתנים ולנכדים, אלו שיצטרכו תפילין,
אני אמליץ להם שזה דיו מהודר. שיקחו מהדיו הזה."

מכתב המלצה מהרה"ג שמאי קהת הכהן גראס שליט"א,
הרה"ג חיים דוד שובקס שליט"א,
והרה"ג מאיר זילברשטין שליט"א.
"...דיו זה הידור גדול ביותר וכבר אמרו חז"ל זה קלי ואנווהו - התנאה לפניו בדיו נאה.

ועל כן באנו בקריאה של חיבה לאחב"י להדר ולקנות סת"ם הכתובים בדיו לנצח

וכן לסופרים שיהדרו ויכתבו בדיו הנ"ל."

הרב שמואל דוד הכהן גרוס שליט"א:
"...הדיו מהודר מאד - ובודאי הידור גדול יש בו לכתוב בו סת"ם."

גדול הסופרים בארץ ישראל, הרה"ג מנחם דוידוביץ שליט"א מתאמן בכתיבה בדיו לנצח

לכתיבת פרשיות התפילין הראשונות שהוזמנו אצלו בדיו לנצח

"כבר שישים שנה אני כותב בדיו ולא ראיתי כזה דיו נפלא."

הרצאה ותצוגות

2011-12-15T20:30:00.001-05:00

דיו לנצח^TM - הרצאה ותצוגות

לחץ רק על המשולש הקטן בפנה השמאלית למטה. לא ללחוץ במרכז התמונה.

אם זה נשמע מקוטע, עצור את ההרצאה למשך כמה דקות. זה יתן להרצאה זמן להטען במחשב.

אח"כ התחל אותה שוב ע"י לחיצה על המשולש הקטן.

(לא ללחוץ על התמונה עצמה).

רק בדיו לנצח אפשר לכתוב סת"ם מהודרים כשרים לכתחילה לכולי עלמא
שנשארים כשרים בלי פגם לאורך ימים

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הרה"ג ר' שמאי קהת הכהן גראס שליט"א, רב דחסידי בעלז,
מגדולי מומחי הסת"ם בדורנו , אמר בראיון המצולם כאן:

צריך לכתוב בדיו הזה כדי שיחזיק מעמד."

הרה"ג שמואל דוד הכהן גרוס שליט"א, רב חסידי גור אשדוד, אמר בראיון המצולם כאן:

"אני ממליץ לילדים שלי ולחתנים ולנכדים, אלו שיצטרכו תפילין,
אני אמליץ להם שזה דיו מהודר. שיקחו מהדיו הזה."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בתפילין לנצח^TM אין פסולים בדיו

לחץ רק על המשולש הקטן בפנה השמאלית למטה. לא ללחוץ במרכז התמונה.

אם זה נשמע מקוטע, עצור את ההרצאה למשך כמה דקות. זה יתן להרצאה זמן להטען במחשב.

אח"כ התחל אותה שוב ע"י לחיצה על המשולש הקטן.

(לא ללחוץ על התמונה עצמה).

דיו לנצח

ישראל: טל. 052-760-3646
israel@diolanetzach.com

אירופה: טל. Tel. Europe - UK +44(0)161-264-2484
uk@diolanetzach.com

שאר העולם USA and rest of the world
ארה"ב: Tel. USA 570-906-8486
usa@diolanetzach.com

מצגת - בתפילין לנצח אין פסולים בדיו

2011-12-15T20:29:00.000-05:00

בתפילין לנצח^TM אין פסולים בדיו

רק בדיו לנצח אפשר לכתוב סת"ם מהודרים כשרים לכתחילה לכולי עלמא
שנשארים כשרים בלי פגם לאורך ימים

הרה"ג ר' שמאי קהת הכהן גראס שליט"א, רב דחסידי בעלז,
מגדולי מומחי הסת"ם בדורנו , אמר בראיון המצולם כאן:

צריך לכתוב בדיו הזה כדי שיחזיק מעמד."

הרה"ג שמואל דוד הכהן גרוס שליט"א, רב חסידי גור אשדוד, אמר בראיון המצולם כאן:

"אני ממליץ לילדים שלי ולחתנים ולנכדים, אלו שיצטרכו תפילין,
אני אמליץ להם שזה דיו מהודר. שיקחו מהדיו הזה."

לחץ רק על המשולש הקטן בפנה השמאלית למטה. לא ללחוץ במרכז התמונה.

אם זה נשמע מקוטע, עצור את ההרצאה למשך כמה דקות. זה יתן להרצאה זמן להטען במחשב.

אח"כ התחל אותה שוב ע"י לחיצה על המשולש הקטן.

(לא ללחוץ על התמונה עצמה).

דיו סת"ם - היסטוריה והלכות

2011-12-15T20:00:00.000-05:00

ר' ד"ר צבי שקדי
--------------------------

דיו סת"ם בעבר ובימינו

מימי משה רבינו ועד חורבן בית שני השתמשו רק בדיו עשן מעורב בדבק. העשן שימש להשחרת הדיו ושרף עצים שימש כדבק. כמו שנאמר :"כל העשנים יפין לדיו... כל השרפין יפין לדיו" (שבת כג, א). אחרי חורבן הבית השני באה לארץ הקדש המצאה חדשה מיוון - דיו עפצים וקנקנתום. רבי מאיר היה הראשון שהוסיף קנקנתום לדיו סת"ם ועורר בכך מחלוקת בין רבותיו - רבי עקיבא ורבי ישמעאל (עירובין, יג, ע'א). מי עפצים מכילים דבק וחומצה. הדבק מדביק את הדיו לקלף, והחומצה מתחברת עם הקנקנתום ויוצרת חומר סינטטי שחור שנותן לדיו את צבעו. קנקנתום הוא שם החומר ביוונית. אין לחומר זה שם בלשון הקודש. במשנה הוא נזכר גם בשם קלקנתוס שהוא שמו המקורי ביוונית.

דיו עשן - חכמת ישראל דיו קנקנתום - חכמה יוונית

דיו עפצים וקנקנתום (הדיו היווני) מאבד את צבעו השחור עם הזמן ונעשה אדום. הסיבה היא שהקנקנתום עשוי מברזל וגופרית. הברזל מתחבר עם החמצן באויר והופך לחלודה בצבע אדום/חום. אם כל הברזל יהפוך לחלודה, יאבד הדיו את צבעו השחור ויהיה כולו אדום/חום. לעומת זאת, בסת"ם כתובים בדיו עשן הדיו נשאר שחור לנצח. בלי קנקנתום אין ברזל, אין חלודה, ואין צבע אדום.

בתקופה מאוחרת יותר הוסיפו לדיו היווני גם גומא שמשמש כדבק נוסף. כשהגומא מתייבש, הדיו נעשה שביר ונסדק. רוב הפגמים והפסולים שנמצאים כיום בסת"ם, נגרמים ע"י סדקים ושברים בדיו היווני עם גומא.

בדיו עפצים וקנקנתום יש חומצה לכן הוא מריח כמו חומץ. החומצה שורפת את הקלף וגורמת לדיו להתקלף עם הזמן. בספרי תורה ישנים, הרבה מהאותיות נפרדות מהקלף ונופלות מפני שהחומצה שורפת את הקלף. אי אפשר לעשות דיו מעפצים וקנקנתום בלי חומצה, מכיוון שהחומצה היא זאת שמשחירה את הקנקנתום. בלי חומצה לא יהפך הקנקנתום לשחור.

החומצה מהעפצים מזיקה לקלף ופוסלת את הכתב עם הזמן.

החורים (השטחים הלבנים) בקלף ישן זה נשרפו ע”י החומצה בדיו היווני. חלק מהקלף נשרף ונפל לגמרי.

עפצים אינם פירות עצים כמו שרבים סוברים בטעות. במציאות הטבע ידוע שעפצים הם נגע בעצים והם גדלים ע"י ליחת שרצים. בתמונה הבאה רואים את השרץ במרכז העפץ. השרצים מפרישים ליחה (דבר המעמיד שאפילו באלף אינו בטל) שגורמת לעפצים לגדול סביבם. בלי ליחת שרצים אין עפצים. כשמבשלים עפצים לעשיית דיו, ליחת השרצים נכנסת לדיו.

יש מי שאמר שדיו בלי עפצים וקנקנתום אינו כשר. בסברא זו יש משום הוצאת לעז על כל הסת"ם שנכתבו מאז ימי משה רבנו ועד סוף ימי בית שני. ספרי התורה שכתב משה רבינו לא נכתבו בדיו עפצים וקנקנתום, אלא בדיו עשן. דיו עפצים וקנקנתום עוד לא היה קיים בזמן משה רבינו, אלא רק כ-1400 שנה מאוחר יותר, בתקופת התנאים. אילו היה משה רבינו כותב בדיו עם קנקנתום, לא היה לרבי מאיר שום חידוש, רבותיו - רבי עקיבא ורבי ישמעאל - היו יודעים מהקנקנתום עוד לפני רבי מאיר, לא היתה בגמרא מחלוקת האם מותר או אסור להוסיף קנקנתום לדיו, וגדולי הפוסקים לא היו אוסרים לכתחילה להוסיף קנקנתום לדיו.

גם המציאות המדעית מוכיחה שבימי קדם כתבו בדיו עשן בלי קנקנתום. מגילות ים המלח שנמצאו במדבר יהודה - המגילות הגנוזות מסוף תקופת הבית השני - נכתבו בדיו עשן בלי קנקנתום. בלי קנקנתום ובלי חומצה הדיו נשאר שחור ודבוק היטב לקלף במשך 2,000 שנה. במערות קומראן ליד ים המלח נמצאו גם שתי קסתות של דיו מאותה תקופה, אחת מחרס ואחת מברונזה. שאריות הדיו שנמצאו בהן דומות לדיו בו נכתבו המגילות הגנוזות - גם כן דיו עשן בלי קנקנתום. הדיו בו נכתבו המגילות הגנוזות והדיו מהקסתות נבדקו במעבדה של הכור האטומי בנחל שורק. הבדיקות הראו שהדיו העתיק מכיל פחם (עשן) ואינו מכיל קנקנתום. (קנקנתום עשוי מברזל וגפרית - חומרים שקל מאד לגלות אותם במעבדה, אם ישנם.)

ליוצאי תימן יש עד ימינו אלה מסורת של כתיבה בדיו הרמב"ם - דיו עשן בלי קנקנתום. ברוסיה, עד לפני מלחמת העולם הראשונה, גם כן היו סופרים שכתבו בדיו עשן בלי קנקנתום -"דער רוסישער דיו". הרב בעל התניא ג"כ השתמש בדיו בלי קנקנתום כפי שפסק בשו"ע שלו. עד היום יש יהודים שמחזיקים תפילין שכתבן ר' ראובן הסופר - הסופר של בעל התניא - כולם שחורים ללא דהית הצבע השחור. ר' ראובן הסופר כתב בדיו בלי קנקנתום ועד היום פרשיותיו שחורות כביום הכתבן. גם הסופר המפורסם ר' נתנאל הסופר מירושלים כתב בדיו עשן בלי קנקנתום, והדיו בפרשיותיו שחור ומבריק עד היום.

מאז ימי קדם היה צורך בדיו עשן באיכות טובה שאינו מתקלקל ואפשר למחקו מחיקה נקיה. בשו"ע הרב (הלכות תפילין, לב, ד) כתוב: "לכתחילה לעשות הדיו מעשן עצים או שמנים שרוים במי עפצים וכיוצא בהם שאם תמחקנה יהא נמחק". החיד"א (ברכי יוסף, יו"ד, רעא (ו) אות ז) מסביר מדוע אין נוהגים לכתוב בדיו עשן: "עתה הסופרים אין כותבין בזה הדיו מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל". וכן בערוך השלחן (יורה דעה, רעא, לד): "עתה הסופרים אין כותבין בזה הדיו של עשנים מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל. וכיון שאין אנו בקיאים בזה, ממילא שאי אפשר לעשות כן ולכן נהגו בעפצים". בלית ברירה, מחוסר דיו טוב יותר, כתבו רוב הסופרים בדיו עפצים וקנקנתום למרות ש"רישומו ניכר מאד ואינו נמחק לגמרי" (שו"ע הרב, לב, ד), מפני "דהדיו העשוי מעשן עצים ושמנים מתקלקל ונמחק בנקל ע"כ אין נוהגין בו עכשיו" (משנה ברורה, או"ח הלכות תפילין, לב, ג). הרמב"ם כותב: "ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים" (הלכות תפילין, פ"א, ד). בשולחן ערוך (יורה דעה, רעא, ו) כתוב: "ואם כתבו במי עפצא וקנקנתום כשר". בתוספות (שבת, כג, ע'א) מבואר ש"כשר משמע דיעבד".

מכאן אנו למדים שדיו עפצים וקנקנתום כשר בדיעבד והשתמשו בו רק בלית ברירה - מחוסר דיו טוב יותר. כפי שנראה להלן, יש אומרים על דיו עפצים וקנקנתום שהוא פסול. רק דיו עשן שאינו מתקלקל ואין בו עפצים וקנקנתום כשר לכתחילה לכולי עלמא.

המחלוקת על הרכב הדיו

דיו סת"ם חייב להכיל לפחות שני חומרים - האחד משחיר והשני מדביק (המאירי על מסכת מגילה, דף יח, ע'ב). שתי שאלות עומדות ביסוד המחלוקת על הרכב הדיו:

א. כיצד משחירין את הדיו? המחלוקת היא האם מותר להשתמש בהמצאה החדשה מיוון - עפצים וקנקנתום - כדי להשחיר את הדיו.

ב. כיצד מדביקין את הדיו לקלף? שרף, גומא, קומא, קומוס, ליחה היוצאת מעצים וקוצים ע"י בשול, מי עפצים, וכיוצא בהם - כולם חומרי דבק הם. המחלוקת היא האם מותר להשתמש במי עפצים כדבק. המחלוקת היא רק על מי עפצים; אין מחלוקת על אף אחד מסוגי הדבק האחרים.

המאירי מסביר את שני ענייני המחלוקת כדלהלן:

"לא יצא אלא בדיו, והוא הרכבת דברים רבים: מהם שמשחירין ומהם שמדביקין, וכל שיש בו בכדי להשחיר ולהדביק נקרא דיו שאין הכוונה אלא שיהא הכתב שחור ומקבץ הראות ושלא יהא נקל למחקו שלא בהיכר. ומאחר שכן אין אנו צריכין לפרש מעשה הדיו, אלא יש עושים אותו בדרך אחד ויש עושין אותו בדרך אחרת, ואין לחוש בכך, ואף על פי שראינו לקצת מפרשים שטרחו בזו – אנו אין לנו." (המאירי על מסכת מגילה, דף יח, ע'ב)

בגמרא (שבת, כג, ע'א) נאמר: "כל העשנים יפין לדיו ... כל השרפין יפין לדיו". השחרת הדיו הייתה מאז ומעולם רק בעשן והדבקת הדיו הייתה בסוגים שונים של שרף.

ר' עקיבא ור' ישמעאל נחלקו האם מותר להוסיף קנקנתום לדיו כדי להשחירו. (עירובין, יג, ע'א)

הדיו שבא מיוון עורר הרבה מחלוקות. יש פוסקים שפסלו את השמוש בדיו עפצים וקנקנתום:

דיו עפצים וקנקנתום, פסול למגילת סוטה. (משנה, סוטה, פ'ב, מ'ד. רמב"ם, הלכות סוטה, פרק ד)
"דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה" (ספר התרומה, הלכות ספר תורה, קצ"ה)
"אומר היה ר"ת ז"ל שדיו של עפצים פסול לכתוב בו ס"ת" (חדושי הרמב"ן, גיטין, דף יט, ע'א) .
"ועל כן היה פוסל ר"ת ס"ת שאין כותבין בדיו שלנו [נקי מעפצים]" (תוספות, שבת, כג ע'א).
"ווטריולא [קנקנתום] שמשימים בדיו של עפצים ודאי הוא פסול שאין זה דיו אלא צבע." (מרדכי, גיטין, יט, ע'א).
"מותר לתת אדרמינט [אבקת פחם עץ] לתוך הדיו לספר תורה לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום" (תוספות, עירובין, יג, ע'א). מכאן אנו למדים שקנקנתום אסור.
הרמ"א כותב: "ולכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות הדיו כי אם מדברים הבאים מן העץ" (שו"ע, יו"ד, רעא, ו). מכאן אנו למדים שלפי הרמ"א אין להוסיף קנקנתום לדיו. (קנקנתום לא בא מן העץ. בימינו אין משתמשים יותר בקנקנתום טבעי מן האדמה אלא בגפרת-ברזל שהיא חומר כימי סינטטי FeSO₄·7H₂O שנוצר כפסולת תעשייתית.)
"אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו מפני שרישומו ניכר מאד ואינו נמחק לגמרי" (שו"ע הרב, או"ח, לב, ד).
"ולא יטיל לתוכו קומא או קנקנתום" (משנה ברורה, לב, ג).
בספר הזהר, פרשת תרומה, אומר רעיא מהימנא במפורש שדיו מעפצים הוא מסטרא אחרא. "ומסטרא אחרא אפילו בהאי עלמא אחזי דכלא חד, דיו ועץ, דדיו מתפוחים [עפצים] דאתעבידו בעץ אינון."

עיקר המחלוקת היא בין שני סוגי הדיו: האחד - דיו עשן, והשני - דיו יווני מעפצים וקנקנתום. המחלוקת נובעת מכך שבזמנם אף אחד מסוגי הדיו לא קיים את כל הדרישות ההלכתיות בבת אחת:

דיו עשן - קל למחוק מחיקה נקיה, אך, דא עקא, הוא גם מתקלקל ונמחק מעצמו ואינו נשאר על הקלף לאורך ימים. סוגי דיו העשן של ר' ראובן הסופר ושל ר' נתנאל הסופר לא התקלקלו ולא נמחקו מעצמם, אך אין מי שיודע איך להכינם. דיו עשן בלי עפצים כשר לכתחילה לכולי עלמא.

דיו עפצים וקנקנתום - אינו מתקלקל ואינו נמחק מעצמו כשהוא חדש, אך, דא עקא, קשה למחוק אותו מחיקה נקיה, ולרוב נשאר כתם במקום המחיקה. דיו עפצים וקנקנתום פסול למגילת סוטה; יש אומרים פסול גם לסת"ם אפילו בדיעבד; ויש אומרים כשר לסת"ם בדיעבד אך לא לכתחילה.

יש טעות נפוצה לפיה סוברים שדיו סת"ם צריך שימחה במים. בפרשת הסוטה כתוב: "ומחה אל מי המרים" - לא מחה במים אלא מחה אל המים. במשנה (סוטה, פ'ב, מ'ד) כתוב: "ואינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרושם, אלא בדיו". הרמב"ם כותב: "אינו כותבה לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרישומו ניכר ועומד אלא בדיו שאין בו קנקנתום ... נשאר במגילה רושם כתב ניכר, פסולה עד שימחוק יפה יפה... כתב אות אחת ומחקה וחזר וכתב אות שנייה ומחקה עד שהשלים, פסולה עד שתהיה כולה כתובה." (הלכות סוטה, פרק ד). מכיוון שאי אפשר לחזור ולכתוב על מגילה רטובה אחרי טבילה ומחיקה במים, אנו למדים שהמחיקה היתה ע"י גרוד יבש ולא ע"י טבילה במים. רק דיו שאפשר למחוק יפה יפה בגרוד יבש בלי רושם כתב, כשר למגילת סוטה. דיו עפצים וקנקנתום פסול למגילת סוטה (משנה, סוטה, פ'ב, מ'ד) כי "רישומו ניכר מאד ואינו נמחק לגמרי" (שו"ע הרב, לב, ד). גם אם יש מי שאומר שמחיקת מגילת סוטה היתה דוקא ע"י מים - עדיין דיו עפצים וקנקנקנתום פסול, כי במים הוא לא נמחק אלא נמרח ויוצר כתם שחור גדול.

דיו סת"ם חייב להיות כזה שגם "יתקיים אלפי שנים" (שו"ת הרמב"ם, קלו) וגם אפשר למחקו מחיקה נקיה "שאם תמחקנו יהיה נמחק" (רמב"ם, הלכות תפילין, א, ד), לא מחיקה במים אלא ע"י גירוד יבש בסכין.

רוב הראשונים אוסרים לכתחילה להשחיר את הדיו בקנקנתום בלי עשן או פחם. לפי רבנו תם ומרדכי אסור להוסיף קנקנתום לדיו אפילו בדיעבד. גם האחרונים - השלחן ערוך, הרמ"א, שו"ע הרב, והמשנה ברורה - כולם מסכימים שלכתחילה יש להשחיר את הדיו רק בעשן ואין להוסיף קנקנתום לדיו. יש אחרונים שמתירים דיו עם קנקנתום בדיעבד, בלית ברירה, מפני שלא היה בימיהם דיו עשן באיכות טובה שאינו מתקלקל ואינו נמחק מעצמו. מכאן אנו למדים שרק דיו עשן שאינו מתקלקל ואין בו עפצים וקנקנתום כשר לכתחילה לכולי עלמא.

התורה נמשלה למים ועשן בא מן האש. דיו סת"ם צריך להיות כזה שאינו מזיק לקלף (בלי חומצה) ואינו נזוק ע"י הקלף (קמטים וקפולים בקלף אינם פוגמים בדיו). לפיכך, ספר תורה שנכתב על הקלף (מים) בדיו של עשן (אש), ואינן מזיקין זה את זה, מתקיים בו "עושה שלום במרומיו". שנאמר: "תני רבי שמעון בר יוחאי: לפי שהרקיע של מים והכוכבים של אש והן דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה לפיכך עושה שלום במרומיו." (תלמוד ירושלמי, ראש השנה, פרק ב, דף יב, הלכה ה) וכן: "מיכאל מן המים וגבריאל מן האש והן עומדין לפני השכינה ואינן מזיקין זה את זה הוי אומר עושה שלום במרומיו." (מדרש תנחומא, פרשת ויגש, ס' ו)

דעת הראשונים

הראשונים נחלקו בדבר מרכיבי הדיו, וכל אחד לימד את שיטתו בשאלות של כיצד משחירין וכיצד מדביקין.

הרמב"ם כותב:

"כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש... ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו וכותב בו, שאם תמחקנו יהיה נמחק, וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות, ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים" (הלכות תפילין, פ"א, ד).

לדעת הרמב"ם הדיו צריך להיות עשוי מעשן מעורב בחומרי דבק - שרף, דבש, מי עפצים, וכיוצא בו - למצוה מן המובחר. אך בדיעבד, דיו עשוי מעפצים וקנקנתום כשר. מהבטוי "וכיוצא בו" אנו למדים שהרמב"ם אינו מקפיד ממה עשוי הדבק ובלבד שיהיה דבק טוב. כדי שהדיו יהיה למצוה מן המובחר, רק עשן ראוי להשחרת הדיו, אך להדבקת הדיו כל סוגי הדבק טובים.

ובשו"ת הרמב"ם כתב:

"ואם יוקח זה המדא"ד [דיו העשוי מפיח השמנים] וישרה אותו במים ויכתב בו ספר תורה, זה אצלי תכלית הטעות והוא דומה למי שיכתוב במשקין ובמי פירות, לפי שהוא לא יתקיים בשום פנים ולא יגוללו הספר מתחלתו לסופו ומסופו לתחלתו פעם או פעמיים, עד שיימחק כלו או רובו. ותמהני, אם בזאת הדיו כתב משה רבינו ע"ה ספרי תורות, איך יאמר על ספר התורה שכתב (דברים ל"א, כ"ו) 'ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם והיה שם בך לעד', איך יכתב בכגון זה דבר שירצו שיתקיים אלפי שנים? ומה שראוי לעשות הוא שישרה זה המדא"ד במי עפצין ויכתב בו ויחליק במטלית אחר הכתיבה כדי ליפות בזה הכתיבה ולקיימה, כי בזה הסדור יהיה לו קיום ולא ייטשטש ולא יימחה, ואם תרצה למחקו, תמחקהו מן העור ויימחה לגמרי ולא יישאר לו סימן כלל. וכן עשינו אנחנו". (שו"ת הרמב"ם, סימן קלו).

לדעת הרמב"ם אין זה די שהכתיבה תהיה בדיו שחור. הרמב"ם מקפיד גם על כך שהכתב ישאר על הקלף לאורך ימים ולא ימחק בקלות - "שיתקיים אלפי שנים". לשם כך מצריך הרמב"ם להוסיף לדיו העשן גם מי עפצים שמשמשים כדבק טוב. גם כאן מדגיש הרמב"ם את חשיבות איכות הדבק כדי שהכתב יתקיים לאורך ימים.

דעת המאירי כדעת הרמב"ם:

"והוא שהיו מעשנין כלי זכוכית בעשן שמן שעל האור עד שמשחירו, וגורר השחרורית ומגבלו בשמן זית או באחר עם שרף אלנות ובמעט דבש, ומיבשו. וכשרוצה לכתוב, ממחהו במי עפצא ונותן לתוכו קנקנתום". (המאירי, שבת, כג, א).

רבנו תם לעומתם - אוסר להוסיף עפצים לדיו:

"ודיו נמי אין זה מי עפצים שרגילים להניח בהן גומא. דהא בברייתא קתני התם: כתבו במי טריא ועפצא דהיינו עפצים כשר, משמע דלאו היינו דיו דקתני במתניתין, ועוד דכשר משמע דיעבד ובדיו היא עיקר הכתיבה. ועוד דבפרק כל היד (נדה דף כ. ושם) אמרינן: פלי קורטא דדיותא ובדיק - דהיינו דיו שלנו שהוא קשה ולא של עפצים, ואין דרך להניח גומא לתוך דיו שלנו אלא שרף [דהכא], היינו לחלוחית של אילן כמו שאנו עושין דיו שלנו ... ועל כן היה פוסל ר"ת ס"ת שאין כותבין בדיו שלנו, דשאר לא מיקרי דיו". (תוספות שבת כג, א). לדעת רבינו תם רק שרף יכול לשמש כחומר דבק ואסור להוסיף עפצים.

וכן דעת ספר התרומה, לאסור דיו עם עפצים:

"אומר רבינו תם: כיוון דספר תורה בעי דיו, אם כן דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה – דהא אינו קרוי דיו". "ואותו דיו שעושין מעפצים לעולם הוא לח ואינו קרוי דיו ופסול לכתוב ממנו ספר תורה תפילין ומזוזות כמו שפירשתי במקומו". (ספר התרומה, הלכות ספר תורה, קצ"ה).

השחרת הדיו, לדעת רבנו תם, מותרת רק ע"י אדרמינט (עשן או פחם):

"קנקנתום חרתא דאושכפי – פירש הקונטרס ארמינט"א, וקשיא, דאם כן יהא אסור להטיל ארמינ"ט לתוך הדיו אלא ש"מ דקנקנתום לא הוי ארמינ"ט ... ודיו שיש בו קנקנתום אינו יכול למחות וא"כ ש"מ דקנקנתום לאו היינו ארמינט שהרי בכל יום אנו מטילין ארמינ"ט לתוך הדיו שלנו ואפ"ה מחקינן ליה שפיר". (תוספות, מגילה יח, ב).

"ור"ת נמי פוסק כן בתיקון ספר תורה, דמותר לתת אדרמינ"ט לתוך הדיו לספר תורה לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום." (תוספות, עירובין יג, א).

מכאן אנו למדים שלדעת רבנו תם אסור להוסיף קנקנתום לדיו, ויש להשחיר את הדיו רק ע"י עשן או פחם.

ר' אליעזר ב"ר שמואל ממיץ [הרא"ם] מחייב שמוש בשרף קוצים כדבק להדבקת העשן:

"אין ראוי לכתוב ס"ת תפילין ומזוזות ומגילה אלא בדיו הנעשה משרף קוצים". (ספר יראים, סימן שצ"ט [דפוס ישן - ט"ז])

הרמב"ן מבהיר את ההבדל בין דיו שיש בו עפצים לדיו שאין בו עפצים:

"אומר היה ר"ת ז"ל שדיו של עפצים פסול לכתוב בו ס"ת... וי"א שהדיו סתם הוא של עפצים לאחר שמשימין בו שרף האילן שקורין צאגא"ל בלשון ערבי.. ובירושלמי אמרו: 'מטיל דיו שאין בו אפצא' – אלמא סתם דיו יש בו אפצא, והוא מעורב בדברים כגון שרף האילנות ושמן ודברים הצריכין לו, וכדאמרינן בפ' במה מדליקין: 'כל השרפים יפין לדיו, ושרף קטף יותר מכולם', וכן אמרו שם: 'כל העשנים יפים לדיו', וכן הדבר בדיו של עפצים. ור"ח (רבנו חננאל) ז"ל פי': 'דיו – מדא"ד או חבר', והחבר הוא דיו של עפצים שהזכרתי, אבל מדא"ד הוא העשוי מפחם של גפנים". (חדושי הרמב"ן על מסכת גיטין, יט, א).

נראה שהרמב"ן מתיר את את הדיו בין שיש בו מי עפצים ובין שאין בו מי עפצים. בכל מקרה, חייב הדיו להכיל שרף (כדבק) ועשן או פחם (כחומר משחיר). הרמב"ן לא פסק האם מותר או אסור להוסיף קנקנתום לדיו.

הרא"ש מסכים עם רבנו תם שעפצים לבד אינם ראויים לשמש כדבק, אך מוסיף שבתערובת עם קומוס הם מותרים. גם החומר היוצא מבשול קליפת עצים ראוי לשמש כדבק:

"דיו דיותא – אומר ר"ת, דדיו שעושין מקליפת עצים ומבשלים אותו כדי שיהיה עב אותו הוא הנקרא דיו אבל דיו שעושין מעפצין שקורין אגלייא"ש בלע"ז – ההוא לא מיקרי דיו ... מתוך כך אומר ר"ת שאין לכתוב ס"ת בעפצים שקורין אגלייא"ש, דס"ת בעי דיו כדאמרינן בפ' הבונה: 'או שכתבו שלא בדיו - הרי אלו יגנזו', וההיא ברייתא בס"ת איירי כדמוכח בהקומץ רבה. ומיהו, י"ל דאפצא לחודיה לא מיקרי דיו, אבל כשמערבין בו קומוס שקורין גומא - נעשה דיו וראוי לכתוב בו." (תוספות הרא"ש, גיטין יט, א).

"מי עפצא לחודיה אין נקרא דיו, אבל כשמערבין בו קומוס שקורין גומ"א נקרא דיו וראוי לכתוב בו". (הלכות קטנות, ספר תורה, אות ו)

לפי מרדכי, דיו עם קנקנתום פסול:

"ווטריולא (קנקנתום) שמשימים בדיו של עפצים ודאי הוא פסול שאין זה דיו אלא צבע". (גיטין, יט, ע'א).

לסיכום:

הראשונים מחייבים שמוש בעשן או בפחם להשחרת הדיו.
אין לעשות דיו לכתחילה בלי עשן או פחם.
לענין תוספת קנקנתום, יש מי שמתיר ויש מי שאוסר. אך, השחרה בקנקנתום ועפצים לבד בלי עשן אסור לכתחילה לכולי עלמא.
לפי רבנו תם ומרדכי אסור להוסיף קנקנתום לדיו אפילו בדיעבד.
לענין הדבקת הדיו לקלף, יש דעות רבות ממה נעשה הדבק: שרף, גומא, קומוס, דבש, ליחה היוצאת מעצים וקוצים ע"י בשול, מי עפצים, וכיוצא בהן - כולם משמשים כדבק.
לרוב הראשונים אין קפידא ממה עשוי הדבק ובלבד שיהיה דבק טוב. לפי רבנו תם וספר התרומה אסור להוסיף לדיו מי עפצים כדבק אפילו בדיעבד.

דעת האחרונים

בשולחן ערוך נפסקה ההלכה:

"יכתבם בדיו שחור בין שיש בו מי עפצים בין שלא במי עפצים".

דהיינו, לפי השולחן ערוך 'מי עפצים' הם רשות ואינם חובה.

דעת הרמ"א:

"ולכתחילה יחמיר לכתוב בדיו עשויה מעשן עצים או שמנים שרויים במי עפצים". (או"ח הל' תפילין לב, ג).

המשנה ברורה מפרש את פסיקת השלחן ערוך כאסור להוסיף לדיו קומא או קנקנתום: "ולא יטיל לתוכו קומא או קנקנתום". אך מוסיף: "וזהו הכל למצוה מן המובחר בלבד, אבל לדינא גם הרמ"א מודה דמותר לעשות ממי עפצים וקומא וקנקנתום, וכן נוהגים לעשות כהיום ע"י תערובת שלשתן". (הל' תפילין לב, ג)

לפי הרמ"א השחרת הדיו חייבת להעשות ע"י עשן עצים או שמנים, כדעת כל הראשונים. מכיוון שהרמ"א כתב "עשן עצים או שמנים" אנו למדים שאין שום קפידא על סוג ומקור העשן. הרמ"א התיר להוסיף מי עפצים כיון שמי עפצים מכילים דבק, ודיו עשן בלי מי עפצים מתקלקל ונמחק בנקל. לא מצאנו מקור מפורש לסברה כאילו הרמ"א התיר להוסיף קנקנתום לדיו. אדרבא, כפי שנראה להלן, הרמ"א הזהיר שלא להוסיף קנקנתום לדיו.

וכן בשולחן ערוך (יו"ד רעא, ו):

"ספר תורה צריך שיכתבנו בדיו העשוי מעשן השמנים שרוי במי עפצים. ואם כתבו במי עפצא וקנקנתום כשר". בתוספות (שבת כג, א) מבואר ש"כשר משמע דיעבד".

לפי השו"ע, השחרת הדיו צריך שתעשה על ידי עשן כדעת כל הראשונים. בדיעבד "מי-עפצא וקנקנתום כשר" מפני שהוא שחור, אך לכתחילה צריך עשן.

הרמ"א מוסיף:

"ולכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות הדיו כי אם מדברים הבאים מן העץ".

מכאן אנו למדים שלפי הרמ"א אין להוסיף קנקנתום לדיו, משום שקנקנתום לא בא מן העץ אלא מן האדמה. (בימינו אין משתמשים בקנקנתום טבעי אלא בגפרת ברזל סינטטי שנוצר כפסולת תעשייתית.)

ערוך השלחן מפרש את דברי השלחן ערוך "בין שלא במי עפצים":

"וזה שכתב 'בין שיש בו מי עפצים [בין שלא במי עפצים]' - זהו להוציא מהסוברים דבעינן דווקא מדברים הבאים מן העץ." (ערוך השלחן, רעא, לא)

לפי ערוך השלחן, פסיקת השלחן ערוך היא שאין שום צורך לעשות את הדיו מדברים הבאים מן העץ. למעשה, אין מתחשבים בחומרת הרמ"א ועושים את הדיו גם מדברים שאינם באים מן העץ.

שו"ע הרב פסק:

"אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו מפני שרישומו ניכר מאד ואינו נמחק לגמרי וטוב לחוש לדבריו לכתחילה לעשות הדיו מעשן עצים או שמנים, שרויים במי עפצים וכיוצא בהם, שאם תמחקנה יהא נמחק. וכל העשנים יפים לדיו ושל שמן זית מן המובחר. ואם כתב סת"ם במי עפצים וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים... וכן נוהגים עכשיו אפילו לכתחילה". (שו"ע הרב או"ח, לב, ד).

כלומר, לדעת שו"ע הרב לכתחילה יש לכתוב בדיו עשן מעורב בדבק "מי עפצים וכיוצא בהם" בלי קנקנתום. אך בדיעבד "אם כתב סת"ם במי עפצים וקנקנתום... כשרים". "וכן נוהגים עכשיו אפי' לכתחילה" בלית ברירה, מחוסר דיו טוב יותר. מהבטוי "וכיוצא בהם" אנו למדים שלאו דוקא מי עפצים משמשים כדבק אלא כל דבק אפשר להוסיף לדיו, כמו שכתב הרמב"ם.

ר' חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), וערוך השלחן, מסבירים מדוע אין נוהגים לכתוב בדיו עשן:

"עתה הסופרים אין כותבים בזה הדיו מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל" (ברכי יוסף, יו"ד, רעא (ו) אות ז).

"עתה הסופרים אין כותבין בזה הדיו של עשנים מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל. וכיון שאין אנו בקיאים בזה, ממילא שאי אפשר לעשות כן ולכן נהגו בעפצים" (ערוך השלחן, רעא, לד).

לסיכום:

בפסיקות אחרונות אלו אנו רואים את הגישה המעשית של "בלית ברירה" מחוסר דיו טוב יותר. "כיון שאין אנו בקיאים בזה, ממילא שאי אפשר לעשות כן". עשן עדיף לכולי עלמא כדי להשחיר את הדיו, ואין מי שחולק על עדיפות העשן וההימנעות מקנקנתום. כל המחלוקות באות מכך שבזמנם לא היה דיו עשן מעורב בדבק שאינו מתקלקל. מכיון שדיו עשן בימיהם היה מתקלקל ונמחק בנקל מחוסר דבק טוב, נוהגים בלית ברירה לעשות את הדיו ממי עפצים וקומא וקנקנתום, אע"פ שלכתחילה "אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו", ואע"פ שהחומצה מהעפצים שורפת את הקלף והאותיות נסדקות ונופלות.

באיזה דיו כותבים בימינו?

בדורות האחרונים נהגו לכתוב בדיו עפצים וקנקנתום - בלית ברירה מחוסר דיו טוב יותר, מפני "דהדיו העשוי מעשן עצים ושמנים מתקלקל ונמחק בנקל ע"כ אין נוהגין בו עכשיו" (משנה ברורה הלכות תפילין לב, ג). "עתה אין הסופרים כותבים בזה הדיו מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל" (ברכי יוסף יו"ד, רעא ו אות ז). "עתה הסופרים אין כותבין בזה הדיו של עשנים מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל. וכיון שאין אנו בקיאים בזה, ממילא שאי אפשר לעשות כן ולכן נהגו בעפצים" (ערוך השלחן, רעא, לד). בדורות האחרונים לא ידעו להכין דיו עשן שאינו מתקלקל ואינו נמחק לאורך ימים ושנים. על כן, בלית ברירה, מחוסר דיו טוב יותר, התירו האחרונים לכתוב בדיו עפצים וקנקנתום. הסופרים המעולים, שידעו להכין דיו עשן באיכות טובה, לא סמכו על ההתר לכתוב בדיו עפצים וקנקנתום, וכתבו רק בדיו עשן.

בימינו, אין משתמשים יותר בקנקנתום הטבעי שהאחרונים התירו בדיעבד. במקומו משתמשים בחומר כימי סינטטי, ששמו בעברית "גופרת ברזל" ונוסחתו הכימית היא FeSO₄·7H₂O . זהו החומר שמחליף בימינו את החומר הטבעי העתיק הקרוי ביוונית קנקנקתום. גופרת הברזל המצויה בימינו היא פסולת תעשייתית סינטטית שהיא תוצר לוואי של יצור חומרים אחרים בבתי חרושת. בימינו אין להשיג קנקנתום טבעי כי הוא מאד מלוכלך כשחוצבים אותו מן האדמה, ולחצוב ולנקות אותו מאד קשה ויקר. בתמונה הבאה אפשר לראות ערימות גדולות של גופרת ברזל סינטטי ירוק שמושלך כפסולת בחצר בית חרושת במדינת פינלנד. זהו סוג גופרת הברזל הסינטטי ממנו עושים את הדיו הקרוי "קנקנתום ועפצים" בימינו. מדת ההגינות היתה מחייבת לשנות את שם הדיו ל "גפרת-ברזל ועפצים" במקום "קנקנתום ועפצים".

גם החומר השחור שנותן לדיו "קנקנתום ועפצים" את צבעו השחור הוא חומר סינטטי - עשוי בידי אדם - שאינו מצוי בטבע. גופרת הברזל מתחברת עם החומצה הטאנית והחומצה הגאלית שיש במי עפצים וכך נוצר קומפלקס אורגנו-מתכתי סינטטי של ברזל שנותן לדיו את צבעו השחור.

איזה דיו עדיף לכתחילה לכולי עלמא?

מצד כשרות - רק דיו עשן, בלי עפצים, בלי קנקנתום, ובלי גופרת ברזל, כשר לכתחילה לכולי עלמא.

מצד עמידות הדיו לאורך ימים ושנים - יש להזהר משני פגמים השונים זה מזה מקצה לקצה.

בקצה האחד, הדיו היבש נעשה שביר, נסדק, ומתפורר. על זה כתב הרמב"ם: "ואם יוקח זה המדא"ד וישרה אותו במים ויכתב בו ספר תורה, זה אצלי תכלית הטעות והוא דומה למי שיכתוב במשקין ובמי פירות, לפי שהוא לא יתקיים בשום פנים ולא יגוללו הספר מתחלתו לסופו ומסופו לתחלתו פעם או פעמיים, עד שיימחק כלו או רובו. ותמהני, אם בזאת הדיו כתב משה רבינו ע"ה ספרי תורות, איך יאמר על ספר התורה שכתב 'ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם והיה שם בך לעד', איך יכתב בכגון זה דבר שירצו שיתקיים אלפי שנים?" (שו"ת הרמב"ם, סימן קלו). דיו שנסדק ומתפורר - נפסל בקלות ואין לכתוב בו.

בקצה השני, הדיו אף פעם אינו מתייבש לגמרי ונשאר לח ודביק. דיו כזה דומה קצת לדבש דבורים. דבש דבורים לעולם אינו מתייבש לגמרי. הוא נשאר לח ודביק לעולם ואם נוגעים בו מרגישים שהוא נדבק לאצבע וקצת מהדבש לפעמים נשאר על האצבע. יש דיו מעפצים שגם הוא נשאר לח ודביק לעולם. דיו כזה לעולם אינו מתייבש לגמרי (בדומה לדבש). על דיו כזה כתבו התוספות בשם רבנו תם: "ואוסר ר"ת לכתוב ס"ת בדיו של עפצים לפי שהוא לעולם לח." (תוספות, נדה, כ', ע'א). אם גוללים ספר תורה שנכתב בדיו שנשאר לח ודביק, אז הדיו יכול להדבק אל אחורי הקלף. כשפותחים את ספר התורה, קצת מהדיו יכול להעקר ממקומו ולהשאר דבוק אל אחורי הקלף. ספר תורה כזה יפסל מהר בגלל הדיו שנשאר לח ודביק ונעקר ממקומו בקלות. דיו שנשאר לח ודביק - נפסל בקלות ואין לכתוב בו.

הדיו הטוב ביותר הוא דיו כזה שמצד אחד - הוא מתייבש לגמרי ואינו נשאר לח ודביק, ומצד שני - גם אחרי שהוא מתייבש הוא נשאר גמיש, אינו נסדק, ואינו מתפורר.

בנוסף לכך, הדיו צריך שידבק היטב לקלף, ושלא יסדק כשמקפלים פרשיות תפילין של ראש, או כשנעשה קמט בקלף. וכן, צריך שיהיה אפשר למחוק את הכתב "שאם תמחקנו יהיה נמחק". מאידך, אסור שהכתב יתקלקל וימחק מעצמו. לפיכך נפסקה הלכה למעשה - שהדיו חייב להיות כזה שנדבק היטב לקלף ואפשר למחקו מחיקה נקיה על ידי גרוד בסכין, אך מעצמו לא ימחק ולא יפסל. כמו כן, הדיו חייב להיות כזה שצבעו ישאר שחור לנצח, לא ידהה, לא ישתנה לצבע אדום/חום, ולא ישרוף את הקלף בחומצה.

מכאן אנו למדים שכדי לצאת ידי כולם לכתחילה, הדיו הטוב ביותר לכולי עלמא, צריך להיות עשוי מעשן מעורב בחומרי דבק; בלי קנקנתום, בלי גופרת ברזל, בלי עפצים, ובלי חומצה; נדבק היטב אל פני הקלף; אינו מתקלקל; אינו נמחק מעצמו; אינו נשאר לח ודביק, אינו נסדק בקמטים וקפלים אפילו אחרי שנים רבות; ואפשר לגרדו בסכין גרוד נקי בלי כתמים ובלי נזק לקלף.

דיו לנצח

בעזהי"ת, אחרי הרבה שנים של מחקר ויותר ממאה ניסויים ונוסחאות, עלה בידינו להחזיר עטרה ליושנה, לגלות מחדש את מה שנסתר במשך הדורות, ולייצר דיו עשן משובח כשר ומהודר לכולי עלמא.

דיו לנצח^TM הוא דיו עשן מהודר, למצוה מן המובחר, לדעת כל הפוסקים. הדיו שחור מאד, מבריק, אינו דוהה, ואינו מאדים. דיו לנצח עמיד במים ובזיעה, גמיש כמו גומי, אינו נסדק ואינו מתקלף. סת"ם כתובים בדיו לנצח כל כך עמידים, שאפילו אם מקמטים אותם בכוח הם נשארים כשרים. קמטים וקפולים בקלף, והרטבת הקלף במים, אינם פוגמים בדיו. קלפים כתובים בדיו לנצח קומטו וקופלו קדימה ואחורה, 200 פעמים, והדיו לא נפגם.

דיו רגיל (עפצים וקנקנתום) אינו מכיל עשן, או מכיל כמות זעירה בלבד. דיו לנצח, לעומת זאת, מכיל רק עשן (כולל גם עשן שמן זית) עם חומרים מחזקים וחומרים שמדביקים את העשן לקלף. העשן מבטיח שהדיו ישאר שחור לנצח. כל המרכיבים מקורם באדמה, בצומח, ובחומרים מלאכותיים. אין בדיו לנצח חומרים מן החי. בזכות החומרים המחזקים והמדביקים, הדיו נשאר דבוק לקלף, אינו נסדק ואינו מתקלף גם אחרי קפולים וקמטים רבים. רבנים וסופרים ניסו לסדוק דיו לנצח יבש ולהפיל אותו מהקלף והדיו לא ניזוק.

הדבקים הגמישים והחומרים המחזקים מסייעים לדיו להשאר דבוק לקלף, לא להסדק, לא להתפורר, ולא להתקלף. דיו לנצח נדבק אל פני הקלף כל כך חזק שרק ע"י גרוד בסכין אפשר להסירו, אם צריך לתקן טעות. הדיו מתגרד בקלות ופני הקלף נשארים נקיים וחלקים כמעט בלי נזק. השמוש בדיו לנצח חוסך זמן רב שמתבזבז על תקונים.

גשם שנכנס למזוזה אינו פוגם בדיו. קלפים שהיו בהם קמטים וקפלים הורטבו במים ויובשו ישרים וחלקים. הקמטים והקפלים נעלמו והדיו לא ניזוק. דיו לנצח יבש (בלי קלף) הושרה במים ימים רבים. שום נזק לא נגרם לדיו. מעולם לא היה דיו סת"ם כל כך עמיד שאינו ניזוק במים.

למי שנוהג להשתמש ברפידוגרף לתיוג ולתקונים - דיו לנצח מס. 114 מתאים במיוחד לרפידוגרף. הדיו זורם היטב; שחור מאד מאד; ומעולם לא שמענו על רפידוגרף שנסתם (אם משתמשים בו לפי ההוראות).

דיו לנצח כשר למהדרין וקבל אישור של "ועד משמרת סת"ם" ש"הדיו כשר לכתוב בו סת"ם מבלי שום פקפוק". ר' יעקב מאיר שטרן שליט"א בעל "משנת הסופר", כתב על דיו לנצח: "הנני בזה לאשר את הדיו הקרוי 'דיו לנצח' ... אפשר לכתוב עם דיו זה לכתחילה." ר' שמואל דוד גרוס שליט"א כתב על דיו לנצח: "הדיו מהודר מאד - ובודאי הידור גדול יש בו לכתוב בו סת"ם." ר' שמאי גראס שליט"א, ר' חיים דוד שובקס שליט"א, ור' מאיר זילברשטין שליט"א כתבו על דיו לנצח: "...דיו זה הידור גדול ביותר וכבר אמרו חז"ל זה קלי ואנווהו - התנאה לפניו בדיו נאה. ועל כן באנו בקריאה של חיבה לאחב"י להדר ולקנות סת"ם הכתובים בדיו לנצח וכן לסופרים שיהדרו ויכתבו בדיו הנ"ל."

הרה"ג ר' אברהם הערש וואזנער שליט"א רב ד"ועד משמרת סת"ם" בניו יורק דיבר עם זקינו רשכבה"ג עמוד ההוראה בעל "שבט הלוי" שליט"א, על דיו לנצח. מרן התפעל מאד ואמר: "זה דבר חשוב מאד".

הרה"ג ר' שמאי קהת הכהן גראס שליט"א, רב דחסידי בעלז, מגדולי מומחי הסת"ם בדורנו , אמר בראיון מצולם על דיו לנצח: "יהודים משלמים הרבה כסף, מחפשים כל כך הרבה הידורים ... אבל זה היסוד - אם יש את הדיו הזה (אוחז בידו בקבוק של דיו לנצח) צריך לכתוב בדיו הזה כדי שיחזיק מעמד."

לקריאת פרטים נוספים על דיו לנצח, ולראות את ההכשרים, ההסכמות, וההמלצות, ראה:
dio-lanetzach.blogspot.com/2011/12/blog-post_8014.html
dio-lanetzach.blogspot.com/2011/12/blog-post_2215.html

עם דיו לנצח אנו מחזירים עטרה ליושנה, מבטלים את כל המחלוקות, וחוזרים לכתוב בדיו עשן כמנהגנו לפני חורבן הבית. כל עם ישראל ישתמשו בסת"ם כתובים בדיו שאינו מזיק ואינו ניזוק ויתקיים בנו מה שכתוב: "מים ואש ... דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה" לפיכך: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".

המחבר מבקש להודות לר' יהודה לייב איטקין ור' יהודה בן שמחון שבדקו את כתב היד ונתנו עצות מועילות וטובות.

שאלות ותשובות

תשובת כבוד הרב: אם זה "דיו לנצח" אתה יכול.

טענה זו היא טעות בהבנת דברי החתם-סופר. במשנה ברורה סימן לב, (קכח) כתוב: "אבל החתם סופר בחיו"ד בסי' רנ"ו פליג עליו וסובר דאם השינוי לאדמומית הוא מחמת יושן הרי הוא כשר שהרי הוא נכתב בדיו ולהכי נאמרה ההלכה לכתוב בדיו להורות דצריכה היא רק להכתב בדיו וכך דרכו של רוב דיו לכשיזקין יכהה מראיתו ויתהפך קצת לאדמדם ונעשית כעין מראה [שקורין בל"א ברא"ן]."

דברי החתם-סופר והמשנה-ברורה נועדו להכשיר דיו עפצים וקנקנתום למרות שהוא נעשה אדום. "דאם השינוי לאדמומית הוא מחמת יושן הרי הוא כשר". ("כשר משמע דיעבד" - תוספות, שבת כג ע' א). שנוי הדיו משחור לאדום הוא שנוי לגנאי, לא שנוי לשבח. על כן, היה צורך בהתר לדיו כזה בגלל השנוי. מי שחושב ששבח הוא לדיו שנעשה אדום לכשיזקין, פשוט לא הבין את דברי החתם-סופר והמשנה-ברורה. דיו שנשאר שחור לנצח עדיף לכולי עלמא.

ש. יש אומרים שמשה רבנו כתב בדיו עם קנקנתום ואסור לנו לשנות. מי התיר לבטל את הקנקנתום?.

דיו עם קנקנתום לא היה קיים בימי משה רבנו. דיו קנקנתום הומצא ע"י היוונים כ-1400 שנה מאוחר יותר, בתקופת בית שני. משה רבנו לא כתב בדיו עם קנקנתום, אלא רק בדיו עשן בלי קנקנתום, ויש לכך הרבה ראיות:

א. רבי מאיר מתאר את החידוש שיש לו - הטלת קנקנתום לדיו. "דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו." (עירובין יג ע' א). רבי מאיר היה הראשון שכתב בדיו עם קנקנתום - 1400 שנה אחרי ימי משה רבנו. אילו היה משה רבנו כותב בדיו עם קנקנתום, לא היה כאן חידוש ורבי עקיבא ורבי ישמעאל היו יודעים מהקנקנתום עוד לפני רבי מאיר.

ב. אילו היה משה רבנו כותב בדיו עם קנקנתום, לא היתה בגמרא מחלוקת בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל האם מותר או אסור להוסיף קנקנתום לדיו. לא יתכן שתהיה מחלוקת על משה רבנו.

ג. חומר הקנקנתום נקרא במשנה "קלקנתוס" שהוא שמו המקורי ביוונית. אילו היה משה רבנו משתמש בקנקנתום, 1400 שנה לפני תקופת התנאים, היה לחומר זה שם בלשון הקודש. העובדה שיש לחומר זה שם רק ביוונית ולא בלשון הקודש מוכיחה שהוא הגיע לארץ הקודש מיוון בתקופה בה שלטו היוונים בארץ הקדש (לפני תקופת החשמונאים). ואעפ"כ לא הוסיפו אותו לדיו סת"ם, אלא רק כמאה שנה אחרי חורבן בית שני.

ד. הרמב"ם כותב (הלכות תפילין פ' א): "כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן ... וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות, ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים." מכאן אנו למדים שדיו עשן הוא למצוה מן המובחר ואילו דיו עם קנקנתום כשר בדיעבד ("כשר משמע דיעבד" - תוספות, שבת כג ע' א). אילו היה משה רבנו כותב בדיו עם קנקנתום היה הרמב"ם פוסק להיפך.

ה. כל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, מסכימים שדוקא דיו עשן הוא המהודר ביותר. רוב הפוסקים אוסרים לכתחילה להוסיף קנקנתום לדיו. אילו היה משה רבנו כותב בדיו עם קנקנתום, היו פוסקים להיפך.

ו. גם המציאות המדעית מאשרת את הכתוב בכתבי הקדש. המגילות העתיקות שנמצאו במדבר יהודה מתקופת בית שני נכתבו בדיו עשן בלי קנקנתום. המגילות נבדקו במעבדה של הכור האטומי בנחל שורק ונמצא שאין בדיו קנקנתום. (קנקנתום עשוי מברזל וגפרית - חומרים שקל מאד לגלות אותם במעבדה, אם ישנם.) זה מוכיח שלפני תקופת התנאים כתבו בדיו בלי קנקנתום.

מכאן אנו למדים שמשה רבנו כתב בדיו עשן בלי קנקנתום. אין להחליף חכמת ישראל בחכמה יוונית, ואם בגלל סבל החורבן וקושי הגלות החלפנו - מצוה עלינו להחזיר עטרה ליושנה ולחזור ולהשתמש בדיו עשן בלי קנקנתום. הרמב"ם אומר: "כל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמיתתו בראיות שאין בהם דופי, אין סומכין על זה האיש שאמרו או שלימדו, אלא על הראיה שנתגלתה והטעם שנודע." (הלכות קדוש החודש, יז, כד). הראיות שמשה רבנו לא כתב בדיו עם קנקנתום הן ראיות שאין בהן דופי. אם יש דיו עשן מהודר שאינו נסדק, אינו מתקלקל, ואינו נפסל, חובה להשתמש בו (לא רק רשות, אלא חובה) כדי להציל את עם ישראל מסת"ם פסולים כתובים בדיו עפצים וקנקנתום שנסדק ונפסל בקלות.

ש. האם מותר לעשות דיו עם חומרים סינטטיים?

כמו שנאמר למעלה, דיו "קנקנתום ועפצים" בימינו עשוי מחומר כימי סינטטי ששמו בעברית "גופרת ברזל" ונוסחתו הכימית היא FeSO₄·7H₂O . זהו החומר הסינטטי שמחליף בימינו את החומר הטבעי העתיק הקרוי ביוונית קנקנקתום. בימינו כל גופרת הברזל המצויה היא פסולת תעשייתית סינטטית שהיא תוצר לוואי של יצור חומרים אחרים בבתי חרושת. מכאן אנו למדים שאין כל מניעה מלעשות את הדיו מחומרים סינטטיים ואפילו מפסולת תעשייתית סינטטית.

גם החומר השחור שנותן לדיו "קנקנתום ועפצים" את צבעו השחור הוא חומר סינטטי - עשוי בידי אדם - שאינו מצוי בטבע. גופרת הברזל מתחברת עם החומצה הטאנית והחומצה הגאלית שיש במי עפצים וכך נוצר קומפלקס אורגנו-מתכתי סינטטי של ברזל שנותן לדיו את צבעו השחור. הצבע השחור של הדיו בא רק מהחומר הסינטטי הזה, ואין מי שיעלה על דעתו לאסור אותו בגלל שהוא סינטטי בן סינטטי. אילו היה אסור לעשות דיו מחומרים סינטטיים, לא היו הפוסקים מתירים להשתמש בדיו כזה. גם מכאן אנו למדים שאין כל מניעה מלעשות את הדיו מחומרים סינטטיים.

כל העשן בדיו לנצח הוא טבעי, לא סינטטי. לעומת זאת, כל החומר השחור בדיו רגיל הוא סינטטי בן סינטטי. אם סינטטי זה חסרון, אז דיו לנצח ודאי עדיף על דיו רגיל כי הוא פחות סינטטי מדיו רגיל.

ש. יש אומרים שאסור לעשות דיו אלא רק מחומרים הבאים מן העץ כי כך פסק הרמ"א.

הרמ"א לא פסק לאיסור. הרמ"א כותב: "ולכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות הדיו כי אם מדברים הבאים מן העץ" (יורה דעה, רעא (ו)). "ולכתחלה טוב ליזהר" איננו פסק לאיסור. למעשה אין שום דיו בימינו שעשוי רק מדברים הבאים מן העץ. לדוגמא, הדיו היווני הנפוץ עשוי עם קנקנתום. קנקנתום לא בא מן העץ. קנקנתום הוא חומר כימי הבא מן האדמה. (בימינו אין משתמשים בקנקנתום טבעי אלא בגופרת ברזל סינטטי שנוצר כפסולת תעשייתית.) ערוך השלחן מפרש את דברי השלחן ערוך "בין שלא במי עפצים": "וזה שכתב 'בין שיש בו מי עפצים [בין שלא במי עפצים]' - זהו להוציא מהסוברים דבעינן דווקא מדברים הבאים מן העץ." (ערוך השלחן, רעא, לא)

"חדש אסור מן התורה" הוא מליצת החת"ם סופר נגד תנועת ההשכלה והרפורמים. כפי שראינו לעיל, מנהג אבותינו מאז ומעולם היה לכתוב בדיו עשן בלי קנקנתום. ליוצאי תימן יש עד ימינו אלה מסורת של כתיבה בדיו הרמב"ם - דיו עשן בלי קנקנתום. ברוסיה, עד לפני מלחמת העולם הראשונה, גם כן היו סופרים גדולים שכתבו בדיו עשן בלי קנקנתום. רבי ראובן הסופר שכתב עבור אדמו"ר הזקן ורבי נתנאל הסופר בירושלים כתבו בדיו עשן בלי קנקנתום.

כל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, מסכימים שדוקא דיו עשן הוא המהודר ביותר. רוב הפוסקים אוסרים לכתחילה להוסיף קנקנתום לדיו. ההתר החדש להוסיף קנקנתום לדיו הוא הוא השינוי ממנהג אבותינו - התר שנתן בלית ברירה, בשעת הדחק, כיון שדיו עשן בימיהם היה מתקלקל ונמחק בנקל. כמו שאמרו החיד"א וערוך השלחן: "עתה הסופרים אין כותבים בזה הדיו מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל" (ברכי יוסף, יו"ד, רעא (ו) אות ז); "עתה הסופרים אין כותבין בזה הדיו של עשנים מפני שהוא מתקלקל ונמחק בנקל. וכיון שאין אנו בקיאים בזה, ממילא שאי אפשר לעשות כן" (ערוך השלחן, רעא, לד). גם בימי המג"א עשו שינויים בהרכב הדיו כדי למנוע את הפגמים המצויים לרוב.

המציאות בימינו היא שדיו עם קנקנתום נסדק בקלות וגורם לפסולים אפילו בסת"ם מהודרים ביותר. אם יש דיו עשן מהודר לכתחילה שאינו נסדק, אינו מתקלקל, ואינו נפסל, חובה להשתמש בו (לא רק רשות, אלא חובה) ולהחזיר עטרה ליושנה, כדי להציל את עם ישראל מסת"ם פסולים כתובים בדיו עם קנקנתום שנסדק ונפסל בקלות.

-----------------------------------------------------------------------

לנצח^TM, דיו לנצח^TM, סת"ם לנצח^TM, כשר לנצח^TM, שחור לנצח^TM, קלף לנצח^TM, קולמוס לנצח^TM,
תורה לנצח^TM, תפילין לנצח^TM, מזוזה לנצח^TM, מגילה לנצח^TM, דיו סת"ם גמיש^TM ,
כולם סימני מסחר למוצרי דיו, צבע, עור, וקלף בבעלות צבי שקדי ובניו.

Trademarks are owned by Zvi Shkedi and his sons
Copyright 2009, Zvi Shkedi
כל הזכויות שמורות All Rights Reserved

זהר: דיו סת"ם עם עפצים בא מסטרא אחרא

2011-12-14T16:30:00.000-05:00

ר' ד"ר צבי שקדי
---------------------------

לפי הזהר, רק מצד הסטרא אחרא עושים את הדיו מדברים הבאים מן העץ. אך, מצד הקדושה, אין לערב עץ בדיו. ולהלכה, אפילו זהב אסור להוסיף לדיו. אור התורה חביב יותר מהזהב שבארון, קל וחומר שאור התורה חביב יותר מהעץ שבארון.

● "דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה"
   (ספר התרומה, הלכות ספר תורה, קצ"ה).

● "אומר היה ר"ת ז"ל שדיו של עפצים פסול לכתוב בו ס"ת"
   (חדושי הרמב"ן, גיטין, דף יט, ע' א).

● "ועל כן היה פוסל ר"ת ס"ת שאין כותבין בדיו שלנו [בלי עפצים]"
   (תוספות, שבת, כג ע' א).

זהר, פרשת תרומה, רעיא מהימנא

"ועשו ארון עצי שטים. ספר תורה - עמודא דאמצעיתא. ארון דיליה - שכינתא. מבית ומבחוץ תצפנו - לקב"ה בשכינתיה, מלבר ומלגו וכולא חד, מה דלאו הכי בארון דהאי עלמא. דאורייתא מלגו מין אחד, וארון מין אחרא. דא (ספר תורה) בכתיבת דיו, ודא (ארון) עץ מצופה זהב. דודאי אורייתא חביבה מכולא, הדא הוא דכתיב: 'לא יערכנה זהב וזכוכית'. ומסטרא אחרא - אפילו בהאי עלמא אחזי דכולא חד, דיו ועץ, דדיו מתפוחים (עפצים) דאתעבידו בעץ אינון."

פירוש

ספר תורה מיצג את עמוד האמצעי והארון מיצג את השכינה. השכינה סובבת את הקב"ה, הן בפנימיות והן בחיצוניות, והכל אחד. מה שאין כן בארון הגשמי בעולם הזה. התורה בפנים היא מין אחד והארון שסובב אותה הוא מין אחר. התורה הגשמית כתובה בדיו והארון הגשמי עשוי מעץ מצופה זהב, והם (התורה והארון) שונים זה מזה. התורה חביבה יותר מהכל, אפילו יותר מהזהב שבארון. כמו שכתוב: (איוב כח,יז) "לא יערכנה זהב וזכוכית". קל וחומר שהתורה חביבה יותר מהעץ שבארון.

עד כאן מתואר היחס בין התורה והארון מצד הקדושה. לעומת זאת, מצד הסטרא אחרא, אנו מראים שאפילו בעולם הזה הכל מין אחד. הדיו, בו נכתבת התורה, הוא מין אחד, מצד הסטרא אחרא, עם העץ הגשמי ממנו עשוי הארון, כיון שעתה עושים את הדיו מעפצים שהם עץ. כשעושים דיו מן העץ מבזים את התורה ע"י שמדמים אותה לעץ שבארון, במקום לשמור על מעלת התורה שתהיה חביבה יותר מהזהב שבארון.

היחס בין התורה לארון הוא יחס של אורות וכלים. הארון הוא כלי שמחזיק בתוכו את אור התורה. אותו יחס קיים בין הדיו בו כותבים את אותיות התורה לבין הקלף עליו כותבים ספר תורה. אותיות התורה הכתובות בדיו הן אור התורה. ואילו הקלף, עצי החיים סביבם גוללים את הקלף, העטיפה של ספר התורה, והארון בו שומרים ספרי תורה, כולם משמשים ככלים. אין מניעה להשתמש בעץ וזהב לצורך הכלים, כמו הארון בבית המקדש. אך, אותיות התורה חייבות להיות נקיות מעץ וזהב כדי שלא יהיה מצב בו "מסטרא אחרא - אפילו בהאי עלמא אחזי דכולא חד, דיו ועץ."

ספרי התורה שכתב משה רבינו לא נכתבו בדיו עפצים וקנקנתום אלא בדיו עשן. דיו עפצים וקנקנתום לא היה קיים בזמן משה רבינו. דיו זה הוא המצאה חדשה שבאה לארץ הקדש מיוון אחרי חורבן הבית השני, והשמוש בו התפשט בתקופת התנאים והאמוראים. דיו עפצים וקנקנתום מקורו בחכמה היוונית - חכמת הסטרא אחרא. רעיא מהימנא מוחה נגד השפעת החכמה היוונית, ואומר שהשפעה זו באה מהסטרא אחרא. ואכן, התוספות (שבת כג ע' א) וספר התרומה (הלכות ספר תורה, קצ"ה) אוסרים לכתוב ספר תורה בדיו עם עפצים: "דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה." אף על פי שהוא דיו, אם יש בו עפצים הוא פסול.

יש דיו שעושים עם שרף עצים. "כל השרפים יפים לדיו". את השרף מסירים מהעץ בזמן שהעץ מחובר לקרקע. אחרי הסרת השרף מהעץ, השרף נפרד מהעץ. שרף אינו כשר לסכך ועל כן אין לשרף דין של עץ. עפצים, לעומת זאת, עשויים מחומר העץ. דיו של עפצים נעשה ע"י בשול עפצים במים - חומר העץ נכלל בתוך הדיו של העפצים. מכאן אנו למדים שדיו של שרף, להבדיל מדיו של עפצים, אינו מכיל עץ ואיננו מין אחד, מצד הסטרא אחרא, עם העץ הגשמי ממנו עשוי הארון.

יש מתרגמים שהתעלמו מהמלים המפורשות "ומסטרא אחרא", ותרגמו את דברי רעיא מהימנא כאילו הכוונה לצד אחר שאין בו הפך הקדושה. תרגום כזה בטעות יסודו שכן ספר הזהר נזהר שלא להשתמש בביטוי החריף "סטרא אחרא" כדי לתאר משהו שאיננו הפך הקדושה. שני צדדים שונים שאין בהם הפך הקדושה, מתוארים בספר הזהר כ- "מסטרא דא ... ומסטרא דא ..." ואפשר גם לאמר "מאידך גיסא". אילו רצה רעיא מהימנא לתאר משהו שאין בו הפך הקדושה, לא היה מוסיף את המלים "ומסטרא אחרא". ע"י תוספת המלים "ומסטרא אחרא" אומר רעיא מהימנא בפרוש שעפצים הם הפך הקדושה.

לא יתכן לפרש את דמוי התורה לעץ שבארון כשבח לתורה בעולם הזה, שאם כן, אז דמוי התורה לזהב שבארון, ע"י הוספת זהב לדיו, צריך להיות שבח גדול עוד יותר. כל דבר שבעולם - שבח הוא לו שמעטרים אותו בזהב. לא כן אור התורה - מכיון שהתורה חביבה יותר מהזהב - גנאי הוא לה שמעטרים אותה בזהב. ואכן, בשולחן ערוך (או"ח לב (ג)) אנו מוצאים איסור מפורש לכתוב בזהב או לעטר את הדיו בזהב, בנוסף על האיסור לכתוב בצבע אחר שאיננו שחור. מאיסור נוסף זה אנו למדים שדימוי אור התורה לזהב, ע"י הוספת זהב לדיו, הוא גנאי שפוסל את הכתב. קל וחומר שדימוי אור התורה לעץ, ע"י הוספת עץ לדיו, הוא גנאי גדול עוד יותר. גנאי זה שיך רק לעץ וזהב ולא לחומרים אחרים, כיון שהארון נעשה מעץ וזהב.

בשלחן ערוך (אורח חיים, לב (ג)) כתוב: "בין שיש בו מי עפצים בין שלא במי עפצים". בשלחן ערוך (יורה דעה, רעא (ו)) כותב הרמ"א: "ולכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות הדיו כי אם מדברים הבאים מן העץ, כן משמע בזוהר". גם בדרכי משה על הטור כותב הרמ"א "כן משמע". הרמ"א הקפיד להוסיף את המלים "כן משמע" כדי להראות שיש ספק אם אכן זהו הפירוש הנכון של מה שכתוב בזהר. הרה"ג בן-ציון מוצפי שליט"א הסכים [1] שאכן יש לרמ"א ספק אם זה הפירוש הנכון לדברי הזהר, ויתכן שיש לדברי הזהר גם פירוש אחר. ערוך השלחן מבהיר את הדברים: "וזה שכתב 'בין שיש בו מי עפצים [בין שלא במי עפצים]' - זהו להוציא מהסוברים דבעינן דווקא מדברים הבאים מן העץ." (ערוך השלחן, רעא, לא). לפי ערוך השלחן אין צורך בדברים הבאים מן העץ, ואין כאן מחלוקת על הרמ"א כי גם לרמ"א יש ספק אם אכן פירש נכונה את דברי הזהר.

לפי הזהר, רק מצד הסטרא אחרא עושים את הדיו מדברים הבאים מן העץ. אך, מצד הקדושה, אין לערב עץ בדיו. ולהלכה, אפילו זהב אסור להוסיף לדיו. אור התורה חביב יותר מהזהב שבארון, קל וחומר שאור התורה חביב יותר מהעץ שבארון.

עפצים על פי הטבע

גם על פי הטבע אנו יודעים שעפצים באים ממקור טמא. עפצים אינם כשרים - עפצים גדלים ע"י ליחת שרצים [2][3].

עפצים אינם פירות עצים כמו שרבים חושבים בטעות. (יש ספרים בהם כתוב שעפצים הם מיני פירות.) עפצים הם נגע בצמחים. עפצים גדלים רק בגלל שרצים שחודרים מבחוץ לתוך ענף או עלה העץ וחיים בתוכו. השרצים מפרישים מגופם ליחה (כימיקלים והורמונים מעוררי גדול) שגורמת לעץ לגדל את העפץ מסביב למקום בו נמצאים השרצים. אין עפצים בלי שרצים. עפצים לא יכולים לגדול מעצמם - כל קיומם רק בגלל הליחה שיוצאת מהשרצים לתוך ענף העץ וגורמת לגדילת העפצים.

יש עפצים כשרים (מחיידקים) ויש עפצים שאינם כשרים (מתולעים). מן הסתם, התירו חז"ל בימי קדם את העפצים הכשרים. אך, עפצי עץ אלון, בהם משתמשים בימינו, אינם כשרים.

עפצי עץ אלון המשמשים לייצור דיו סת"ם
גודל העפצים האלה כגודל זיתים גדולים
משמאל: השרץ במרכז מפריש חומרים שגורמים לעפץ לגדול סביב השרץ
מימין: גם אם השרץ יוצא מהעפץ, הוא משאיר מאחוריו קליפת ביצה טמאה

ביורה דעה פ"א אנו מוצאים: "כל היוצא מן הטמא - טמא". שפתי כהן מפרש: "וצירן אסור ודאי מדאורייתא". הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, ג, יא) כותב: "הואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור". ביורה דעה (פז, יא) כותב הרמ"א: "דבר האסור בעצמו ומעמיד אפילו באלף לא בטל". שפתי-כהן ובאר-היטב מפרשים: "כיון שהוא מעמיד אנו רואין כאילו האיסור בעין." גיליון מהרש"א מפרש: "דוקא באי אפשר להיות בלעדו".

עפצי עץ אלון הם נגע שגדל רק בגלל הליחה היוצאת מהשרצים. עפצים אלה אינם יכולים לגדול בלי ליחת השרצים, כמו שאומר מהרש"א: "אי אפשר להיות בלעדו". על כן, יש לליחת השרצים דין של דבר המעמיד וכאילו האיסור בעין. ליחת השרצים - אי אפשר לעפצים להיות בלעדיה על כן אפילו באלף אינה בטלה ועפצים אלה אינם כשרים לאכילה.

כשמבשלים עפצים במים כדי לייצר דיו סת"ם, ליחת השרצים נכנסת לדיו. דין בטול לא שייך בליחת השרצים כיון שכל קיומם של העפצים הוא רק בגלל ליחת השרצים, ודבר המעמיד אפילו באלף לא בטל. בימינו יש שעושים דיו סת"ם מעפצים בלי לדעת שהם נגע שגדל על ידי שרצים. למרבה הפלא יש גם דיו מעפצי עץ אלון עם הכשר! יש להזהיר מפני השמוש בדיו עפצים כיון שהוא מכיל ליחת שרצים שאינה בטלה אפילו באלף.

מכאן אנו למדים שגם על פי הטבע, מצד הלכות כשרות, אין לערב עפצים בדיו סת"ם.

מקורות

דורש ציון - שאלות ותשובות מפי הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט"א. שאלה - 38954: לכבוד הרב שלום רב. הרמ"א לפעמים מביע דעתו בהלכה ומסיים במילים "כן משמע בזהר". שאלתי את רב ביהכ"נ לפשר המילים "כן משמע" ומדוע אינו אומר בפשטות את ציון המקור, למשל: "כן כתוב בזהר". ענה לי הרב שהביטוי "כן משמע" בא לציין שיש לרמ"א ספק אם אכן זה הפירוש הנכון של דברי הזהר, ויתכן שיש לדברי הזהר גם פירוש אחר. האם כבוד הרב מסכים עם ביאור זה? האם יש משמעויות נוספות לביטוי "כן משמע"? תשובת הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט"א: מסכים בהחלט, ולפעמים הדברים אינם מפורשים בהחלט, אלא נראים כך
http://www.doresh-tzion.co.il
זהירות - רוב העפצים אינם כשרים
http://dio-lanetzach.blogspot.com/2011/12/blog-post_15.html
מהם עפצים ולצורך מה השתמשו בהם?" ד"ר משה רענן"
http://www.daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=7867

זהירות - רוב העפצים אינם כשרים

2011-12-14T13:00:00.000-05:00

ר' ד"ר צבי שקדי
---------------------------

עפצים אינם פירות עצים כמו שרבים חושבים בטעות. עפצים הם נגע שגדל רק בגלל שרצים שחודרים מבחוץ לתוך העץ וחיים בתוכו. השרצים מפרישים מתוך גופם ליחה שהיא "דבר המעמיד" שגורם לעפצים לגדול. יש עפצים כשרים (מחיידקים) ויש עפצים שאינם כשרים (מתולעים). מן הסתם, התירו חז"ל בימי קדם את העפצים הכשרים. אך, עפצי עץ אלון, בהם משתמשים בימינו, אינם כשרים.

הרמב"ם כתב: "לפי שהמדעים באותו הזמן היו חסרים, ולא דברו בכך משום שיש להם מסורת באותם הדברים מן הנביאים, אלא מצד שהם ידעני אותם הדורות באותם המקצועות, או שמעום מידעני אותם הדורות." (מורה נבוכים, חלק ג, פרק יד). וכן: "כי הדברים העיוניים לא דבר בהם כל מי שדבר אלא כפי שהביאו אליו העיון, ולפיכך צריך לסבור מה שנתקיימה ההוכחה עליו." (רמב"ם, מורה נבוכים חלק ב, פרק ח). אברהם בן הרמב"ם, במאמר על דרשות חז"ל, כתב: "לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם לשלמות תכונתם בפירוש התורה ובדקדוקיה ויושר אמריהם בביאור כלליה ופרטיה, שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה ... והנה נתבאר לנו כי החכמים ז"ל אינם מעיינים הדעות ולא מביטים אותם אלא מצד אמיתתם ומצד ראיותיהם לא מפני האומר אותו יהיה מי שיהיה." רבי לוי בן גרשון כתב: "כי לא יחויב שיהיו לנביא כל הדעות האמתיות בענין סודות המציאות." (רלב"ג, פירושי התורה, ביאור דברי הספור, בראשית טו, ד).

מכאן אנו למדים שלפי הרמב"ם, אברהם בן הרמב"ם, ורלב"ג, קיימת גם האפשרות שחז"ל לא הכירו את טבע גדילת העפצים ולא ידעו שהעפצים נגרמים וגדלים על ידי השרצים. אפילו לנביאים לא היו "כל הדעות האמתיות בענין סודות המציאות." כל חכמי הטבע עד לפני כמאה שנה סברו שהתולעים נכנסים אל העפצים מבחוץ ואחר כך יוצאים. אילו היתה כך מציאות הטבע, היו כל העפצים כשרים. אך, בימינו, אנו יודעים שלא כך מציאות הטבע. ליחת השרצים היא שמעמידה את העפצים וגורמת להם לגדול. "כל היוצא מן הטמא - טמא" (יורה דעה פ'א) ו- "דבר האסור בעצמו ומעמיד אפילו באלף לא בטל" (רמ"א, יורה דעה, פז, יא).

עפצים בטבע

עפצים (Galls) הם נגע בצמחים. עפצים גדלים רק בגלל שרצים שחודרים מבחוץ לתוך ענף או עלה העץ וחיים בתוכו [1][2]. השרצים מפרישים מגופם ליחה (כימיקלים והורמונים מעוררי גדול) שגורמת לעץ לגדל את העפץ כבית לשרצים [3][4][5][6][7]. אין עפצים בלי שרצים. עפצים לא יכולים לגדול מעצמם - כל קיומם רק בגלל הליחה שיוצאת מהשרצים לתוך ענף העץ וגורמת לגדילת העפצים.

עפצים אינם פירות עצים כמו שרבים חושבים בטעות. יש ספרים בהם כתוב שעפצים הם מיני פירות. לדוגמא: בגיטין (יט, ע'א) כותב רש"י: "מי טריא - מים ששורים בו פרי שהוא כעין עפצים גל"ש בלע"ז ". גל"ש פרושו Galls. נראה שרש"י סבר (בטעות) שעפצים הם פרי שגדל על העץ. גם אור-זרוע סבר כך.

אילו היו העפצים פירות עצים, לא הייתה בהם שאלה של כשרות. אך, המציאות מוכיחה שהעפצים אינם פירות עצים. אין עפצים שהם פירות עצים. כולם הם נגעים שנגרמים על ידי שרצים או חיידקים או וירוסים.

עפצים מסוגים שונים. עפצים יכולים לגדול על עלים, ענפים, ושורשים.

בלחיצה כאן אפשר לראות תמונות נוספות. בחלק מהתמונות אפשר לראות גם את השרצים.

בטבע יש מאות סוגים שונים של עפצים [8]. אין אנו יודעים באיזה סוגי עפצים השתמשו בימי קדם. אי אפשר ללמוד היתר כללי לעפצים מתוך זה שחז"ל התירו עפצים. הסבה היא שיש עפצים כשרים הגדלים בגלל חיידקים שאינם נראים לעין (באלה אין שאלה של כשרות), ויש עפצים שאינם כשרים הגדלים ע"י שרצים גדולים הנראים לעין. לחז"ל לא היה שום קושי להכיר את העפצים הכשרים. העפצים המותרים בדברי חז"ל הם מן הסתם מהסוג הכשר. אך, עפצי עץ אלון, בהם משתמשים בימינו, גדלים בגלל שרצים גדולים הנראים לעין. לפי הרמב"ם, אברהם בן הרמב"ם, ורלב"ג, קיימת גם האפשרות שחז"ל לא הכירו את טבע גדילת העפצים ולא ידעו שהעפצים נגרמים וגדלים על ידי השרצים.

עפצי עץ אלון

משמאל: השרץ במרכז מפריש חומרים שגורמים לעפץ לגדול סביב השרץ.

מימין: גם אם השרץ יוצא מהעפץ, הוא משאיר מאחוריו קליפת ביצה טמאה
וכל העפץ ספוג בליחה של השרץ.

עפצים הגדלים על עצים שונים. במרכז רואים את השרץ שגורם לגדילת העפצים.

יש עפצים שהשרצים נשארים בתוכם זמן רב. אחרי שהעפצים נושרים מהעץ, השרצים קופצים בתוך העפצים וגורמים לעפצים לקפוץ. לחץ על התמונה הבאה כדי לראות את העפצים קופצים בגלל השרצים שבתוכם.

ליחת השרצים אינה דומה לדבש דבורים. דבש עשוי מצוף פרחים שרק עובר דרך גוף הדבורים. דבש אינו מיוצר בתוך גוף הדבורים. לעומת זאת, הליחה שהשרצים מפרישים כדי לעורר את גדול העפצים מיוצרת על ידי השרצים בתוך גופם. עפצים גם אינם דומים לפרי שהתליע. פרי גדל לכתחילה נקי מתולעים, ואחר כך נכנסים לפעמים תולעים אל תוך הפרי. בעפצים הסדר הוא הפוך. קודם נכנס השרץ לעלה או לענף העץ, והעפץ עדיין אינו קיים. אחר כך מפריש השרץ ליחה שגורמת לעפץ לגדול סביב השרץ. בפרי שהתליע - אין אנו רוצים בתולעים - אנו רוצים את הפרי נקי מתולעים. בעפצים - אי אפשר לאמר שאין רוצים בליחת השרצים כיוון שהיא זו שגורמת לגדילת העפצים. בלי ליחת השרצים לא יגדלו העפצים והשרצים לא יתקיימו. לכן גם אי אפשר לאמר על ליחת השרצים שהיא פרש בעלמא.

אי-כשרות העפצים

ביורה דעה פ"א אנו מוצאים: "כל היוצא מן הטמא - טמא". שפתי כהן מפרש: "וצירן אסור ודאי מדאורייתא". הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, ג, יא) כותב: "הואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור". אין הבדל בין מעמיד את המוצק למעמיד את הנוזל - "יין שרוף שעושין מדגן ...עיקר המעמיד הוא המאל"ץ של שעורים ... ואפילו המעמיד היה רביעי או חמישי - אסור, כגון מי דבש שקורין מע"ד, שהעמידוהו בשמרי שכר ובשמרי מי דבש" (ערוך השולחן, אורח חיים, תמב, כ-כב). ביורה דעה (פז, יא) כותב הרמ"א: "דבר האסור בעצמו ומעמיד אפילו באלף לא בטל". שפתי-כהן ובאר-היטב מפרשים: "כיון שהוא מעמיד אנו רואין כאילו האיסור בעין." גיליון מהרש"א מפרש: "דוקא באי אפשר להיות בלעדו".

הליחה היוצאת מהשרצים דומה לאנזימים לעשיית גבינה. אם האנזימים (דבר המעמיד) באים משרצים הנראים לעין, אפילו בכמות קטנה, הגבינה לא כשרה. וכן, הקליפה הקשה של צדפים בים גדלה בגלל ליחה (דבר המעמיד) שיוצאת מהשרצים וגורמת למינרלים מהים להתאסף מבחוץ סביב השרצים. המינרלים מהים לא באים מתוך גוף השרץ אלא נאספים מבחוץ, על כן המינרלים עצמם כשרים, אך, הליחה היוצאת מהשרצים גורמת לגדילת הקליפה הקשה של הצדפים. לפיכך, אין הכשר לאכול אבקת צדפים טחונים כתוספת מינרלים לבריאות הגוף.

עפצי עץ אלון הם נגע שגדל רק בגלל הליחה היוצאת מהשרצים. עפצים אלה אינם יכולים לגדול בלי ליחת השרצים, כמו שאומר מהרש"א: "אי אפשר להיות בלעדו". על כן, יש לליחת השרצים דין של דבר המעמיד, והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור. על כן, יש לעפצים דין דומה לדין קליפת הצדפים, ולדין גבינה המועמדת עם אנזימים טמאים. ליחת השרצים - אי אפשר לעפצים להיות בלעדיה. והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור ועפצים אלה אינם כשרים לאכילה.

הידיעה שעפצי עץ אלון הם נגע שגדל על ידי ליחה משרצים בגודל הנראה לעין, מפריכה כל טענה אפשרית כאילו אין חשש לכשרות עפצים אלה. יש גם ספק רב אם טענת "אין חשש" כזאת נאמרת מתוך ידיעה מוקדמת ומלאה של מציאות הטבע בעפצים, או, מתוך סברה טעויה שעפצים הם פירות עצים כמו כל הפירות האחרים.

אי אפשר לטעון שהחרקים לא פרשו לאויר העולם, שהרי החרקים נכנסו מבחוץ. כל החרקים, בלי יוצא מן כלל, חודרים אל תוך ענף או עלה העץ מבחוץ. אין במציאות שום חרק או שרץ או תולעת שנבראים יש מאין בתוך העץ. כולם באים מזכר ונקבה, מבחוץ.
אי אפשר לטעון שהחרקים כשרים כי נכנסו מבחוץ בעודם קטנים ואינם נראים לעין. כל היצורים בעולם, אפילו פילים ואריות, מתחילים את קיומם כביצה בגודל מיקרוסקופי, ואין זה משנה היכן גדלו.
ליחת השרצים איננה פרש בעלמא. ליחת השרצים בעלת חשיבות גדולה - בלי הליחה לא יגדלו העפצים והשרצים לא יתקיימו.
לגבי טענה אפשרית של "פנים חדשות באו לכאן" - ליחת השרצים נשארת בעינה, נוספת עוד ועוד אל תוך העפצים במשך כל זמן הגדילה, ואינה נפסדת עם הגדילה.
לגבי טענה אפשרית שמשתמשים בעפצים אחרי שהשרצים יוצאים מהם - גם אם השרצים יוצאים, ליחת השרצים (דבר המעמיד) וקליפת ביצה טמאה נשארים בתוך העפצים.
לגבי טענה אפשרית של "זה וזה גורם" - "זה וזה גורם" הוא מצב בו חפץ נוצר בזכות שני גורמים שאחד אסור והשני מותר, והמותר יכול היה לגרום גם בלי האיסור. המותר והאסור צריכים להיות שניהם גורמים, ולא האחד גורם והשני נגרם. לדוגמא: בגבינה שנעשתה עם תערובת של אנזימים טמאים ואנזימים כשרים אפשר לטעון "זה וזה גורם". אך, גבינה שנעשתה מאנזימים טמאים בלבד וחלב כשר אי אפשר להכשיר בטענה של "זה וזה גורם" גם אם יש בחלב פי אלף מהאנזימים. כנ"ל בצדפים. הצדפים גדלים ממינרלים מהים. המינרלים לא באים מתוך גוף השרץ אלא נאספים מבחוץ, על כן המינרלים עצמם כשרים. אך, הליחה היוצאת משרץ הים גורמת לאיסוף המינרלים ולגדילת הצדפים. כמו בגבינה, אי אפשר לטעון כאן "זה וזה גורם", על כן צדפים אינם כשרים. בעפצים - ליחת השרצים דומה לאנזימים הטמאים בגבינה ולליחה היוצאת משרץ הים בצדפים. העץ דומה לחלב הכשר ולמינרלים הכשרים מן הים. על כן, עפצים אינם כשרים.
מעולם לא שמענו על רב שיסכים לאכול עפץ עץ אלון מתוך ידיעה מלאה של דרך גידולו. כבוד הרב מאזוז שליט"א אסר לאכול עפצים.

דעת תורה: אחד מקוראי מאמר זה שאל את כבוד הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א האם מותר לאכול עפצים, ושלח לנו את תשובת כבוד הרב: "יש לפנות להרב שניאור זלמן רווח מח"ס תולעת שני - שיעיין ויחקור בדבר. בינתיים אל תאכל עפצים." כבוד הרב שניאור זלמן רווח עיין בשאלה, לא סתר את האיסור של "דבר המעמיד", והעלה אפשרות של "פרש בעלמא". כפי שראינו לעיל, ליחת השרצים אינה יכולה להיות פרש בעלמא. על כן, הוראת כבוד הרב מאזוז שליט"א בעינה עומדת, ועפצים אכן אסורים באכילה.

ברוב העפצים יש חור שדרכו השרץ יוצא מהעפץ. עפצי עץ אלון בלי חור הם עפצים שהשרץ נשאר בתוכם (ולא כמו שחושבים בטעות שעפצים בלי חור הם עפצים נקיים מתולעים). כשמרסקים את העפצים כדי לבשלם, מרסקים גם את השרצים אם נשארו בתוכם. בכל מקרה, ליחת השרצים נשארת ספוגה בתוך חומר העפצים. כשמבשלים את העפצים המרוסקים כדי לעשות מי עפצים, ליחת השרצים עוברת מהעפצים למים. גם אם יש דרך לטעון שליחת השרצים איננה דבר המעמיד, עדיין, אי אפשר לעפצים להיות בלי ליחת השרצים על כן הליחה אינה בטלה ואינה פרש בעלמא.

כשמבשלים עפצי עץ אלון במים מקבלים מי עפצים המכילים תערובת של חומצת עפצים, ליחת שרצים, וחומרים נוספים. מי עפצים משמשים לייצור דיו סת"ם ולייצור קלף ועור. חומצת עפצים משמשת להשבחת איכות יין, לייצור חומרי שמור לאוכל, ולייצור תרופות. בכל המקרים דין בטול לא שייך בליחת השרצים כיון שכל קיומם של העפצים הוא רק בגלל ליחת השרצים. ליחת השרצים היא מציאות הטבע בעפצים; אין מבטלים איסור לכתחילה; ודבר המעמיד אפילו באלף לא בטל.

ליחת השרצים - אי אפשר לעפצים להיות בלעדיה
על כן אפילו באלף אינה בטלה

דיו סת"ם ועפצים

על ידי בישול עפצים במים מקבלים מי עפצים שאתם עושים דיו סת"ם. לפני חורבן בית שני כתבו חכמי ישראל רק בדיו עשן מעורב בדבק. העשן שימש להשחרת הדיו ושרף עצים שימש כדבק. אחרי חורבן הבית השני באה לארץ הקודש המצאה חדשה מיוון - דיו עפצים וקנקנתום. קנקנתום הוא שם החומר ביוונית. במשנה הוא נזכר בשם "קלקנתוס" שהוא שמו המקורי ביוונית. סוג נוסף של דיו סת"ם עשוי מעשן או פחם מעורב במי עפצים.

דיו עשן - חכמת ישראל · דיו עפצים וקנקנתום - חכמה יוונית

לפעמים נקראים העפצים בשם "תפוחים" והכוונה לעפצי עץ אלון שנקראים גם תפוחי עץ אלון מפני שהם דומים לתפוחים.

עפצי עץ אלון נקראים תפוחים מפני שהם דומים לתפוחים

בטבע יש מאות סוגי עפצים שונים שגדלים על עצים ושיחים [8]. על אותו עץ יכולים גם לגדול סוגי עפצים שונים. הסיבה היא שעפצים אינם פירות העץ אלא נגעים שנגרמים על ידי שרצים, חידקים, ווירוסים. לחז"ל לא היה שום קושי להכיר את העפצים הכשרים. אך, בימינו משתמשים בעפצי עץ אלון שאינם כשרים. בימי קדם, אין אנו יודעים באיזה סוגי עפצים השתמשו, אלא אם כן הם נזכרים בשם "תפוחים" שאז אנו יודעים שהכוונה לעפצי עץ אלון.

עפצים בדברי חז"ל

המלה "עפצים" כוללת הרבה סוגים של עפצים - מהם כשרים ומהם שאינם כשרים; בדיוק כמו שהמלה "דגים" כוללת הרבה סוגים של דגים - מהם כשרים ומהם שאינם כשרים. אי אפשר לאמר שכל העפצים כשרים רק מפני שחז"ל דברו על עפצים כשרים, בדיוק כמו שאי אפשר לאמר שכל הדגים כשרים רק מפני שחז"ל דברו על דגים כשרים.

יש מחלוקת בדברי חז"ל האם עפצים כשרים לעשיית דיו סת"ם.

יש מי שהתירו עשיית דיו סת"ם עם מי עפצים:

"כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן ... ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו" (רמב"ם, הלכות תפילין, פ' א ה' ד-ה)
"מעשנין כלי זכוכית בעשן שמן שעל האור עד שמשחירו, וגורר השחרורית ומגבלו בשמן זית או באחר עם שרף אלנות ובמעט דבש, ומיבשו. וכשרוצה לכתוב, ממחהו במי עפצא ונותן לתוכו קנקנתום". (המאירי על מסכת שבת, דף כג ע' א)
"יכתבם בדיו שחור בין שיש בו מי עפצים בין שלא במי עפצים." (שו"ע, אורח חיים, הלכות תפילין לב (ג))
"לדינא גם הרמ"א מודה דמותר לעשות ממי עפצים וקומא וקנקנתום וכן נוהגים לעשות כהיום ע"י תערובת שלשתן ... ובספר ברכי יוסף: לעשות כמנהגינו עכשיו דהדיו העשוי מעשן עצים ושמנים מתקלקל ונמחק בנקל ע"כ אין נוהגין בו עכשיו." (משנה ברורה, או”ח, הלכות תפילין לב (ג))

ויש מי שאמרו שעפצים אסורים לעשיית דיו סת"ם:

לפי רעיא מהימנא דיו מעפצים הוא מהסטרא אחרא [9]. "ומסטרא אחרא - אפילו בהאי עלמא אחזי דכולא חד, דיו ועץ, דדיו מתפוחים [עפצים] דאתעבידו בעץ אינון." (זהר, פרשת תרומה). אחרי חורבן הבית השני התחיל המנהג החדש של שמוש בעפצים להכנת דיו סת"ם. רעיא מהימנא מוחה נגד מנהג חדש זה שבא מיוון.
"דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה" (ספר התרומה, הלכות ספר תורה, קצ"ה).
"אומר היה ר"ת ז"ל שדיו של עפצים פסול לכתוב בו ס"ת" (חדושי הרמב"ן, גיטין, דף יט, ע' א).
"ועל כן היה פוסל ר"ת ס"ת שאין כותבין בדיו שלנו [נקי מעפצים]" (תוספות, שבת, כג ע' א).

מי עפצים ומי מילין

בנוסף למי עפצים, יש בגמרא (גיטין, יט, ע'א, וע'ב) גם שמוש בבטוי "מי-מילין". מהקשר הדברים נראה שגם מי-מילין, כמו מי-עפצים, יכולים לשמש להכנת דיו. אין אנו יודעים בודאות אם מי-מילין זהים למי-עפצים או שהם מוכנים בצורה אחרת ורק התוצאה היא בעלת תכונות דומות למי-עפצים.

החומר המועיל במי עפצים הוא חומצה טאנית. עפצים עשירים בחומצה טאנית וע"י בישול העפצים יוצאת החומצה הטאנית מהעפצים אל המים. גם בפירות ובענפים של עץ אלון ועצים נוספים יש חומצה טאנית. פירות עץ האלון נקראים בערבית בלוטים. עץ האלון נקרא בערבית מל. ע"י בישול בלוטים או ענפי עץ אלון מקבלים גם כן מים עם חומצה טאנית. מכאן יש המזהים את המקור של מי מילין עם עץ האלון.

רבנו תם אוסר שמוש בעפצים להכנת דיו. ההולכים לשיטתו הפיקו את החומצה הטאנית ע"י בישול ענפי עצים במקום עפצים. הם קבלו מים עם חומצה טאנית, ובתערובת עם קנקנתום קבלו דיו שחור, בדומה לדיו השחור שמקבלים מתערובת של מי עפצים וקנקנתום. מכאן אפשר אולי ללמוד שמי עפצים באים מבישול עפצים, ומי מילין באים מבשול ענפי עצים. (יש אומרים שהכוונה לעץ אלון ובלוטים, אך אין לכך שום ראיה. יש גם עצים אחרים שיש בהם חומצה טאנית.) למי עפצים ולמי מילין יש אותו שמוש כי בשניהם יש חומצה טאנית.

מי עפצים אינם כשרים כי העפצים מכילים ליחת שרצים וגדלים רק בגלל ליחת השרצים. מי מילין לעומתם, אם אכן הם באים מבשול בלוטים או ענפי עצים, אין בהם שום חשש של כשרות.

דיו סת"ם בימינו

לעתים מתעוררת שאלה המצריכה עיון מחדש בגלל גילויים חדשים בטבע שלא נזכרו בכתובים. אין זה אומר שחז"ל לא ידעו את מציאות הטבע בעפצים, אלא שידיעה זו לא נזכרה בכתובים.
הרמב"ם אומר: "כל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמיתתו בראיות שאין בהם דופי, אין סומכין על זה האיש שאמרו או שלימדו, אלא על הראיה שנתגלתה והטעם שנודע." (רמב"ם, הלכות קדוש החודש, יז, כד). וכן: "הורו בית דין שיצא השבת לפי שנתכסית החמה, ודימו ששקעה, ולסוף זרחה החמה, אין זו הוריה, אלא טעות." (הלכות שגגות, פרק יד, ז). וכן: "קבל האמת ממי שאמרה."

גם בענינים הנוגעים להלכה נזקקו חז"ל לפעמים ללמוד מהמומחים: " א"ר אלעזר בר' צדוק שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים... ושוב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ובאה ושאלה את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים לרופאים..." (נדה,כב, ע'ב).

מכאן אנו למדים שבכל עניני המדע והטבע המציאות היא שקובעת. לא המסורת, לא הסמכות ההלכתית, אלא המציאות. חז"ל הקפידו ללמוד את המציאות מחכמי הטבע והרפואה לפני שפסקו הלכה. ואם גילו שטעו, נזהרו תמיד להודות על האמת. כך גם נהוג בימינו. הרבה שאלות בעניני כשרות נפסקות רק אחרי שהרבנים מתייעצים במומחים, ואין הבדל אם המומחים הם יהודים או גויים.

במשך 3000 שנה, מאז ימי קדם ועד ימי רבי שמואל אבוהב (כמאה שנה אחרי כתיבת השולחן ערוך) לא הייתה שאלה על דיו סת"ם, האם כל המרכיבים חייבים להיות מן המותר בפיך. דיו סת"ם אף פעם לא עשו עם מרכיבים אסורים לאכילה. כל המרכיבים מאז ומעולם היו רק מן המותר בפיך. רבי שמואל אבוהב היה הראשון שכתב תשובה לשאלה על כשרות דיו סת"ם שיש בו סתם יינם. תשובתו פורסמה בשו"ת דבר שמואל, שאלה קס"ב. בתשובתו כותב רבי שמואל אבוהב "מה שהיה כשר מתחילתו ונאסר אח"כ בידי שמים או בידי אדם לא נפסלו כספרים תפילין ומזוזות". זו הסיבה שקלף ממין המותר בפיך כשר אפילו מנבלות וטרפות שלהם, כי היו כשרים מתחילתם. זו גם הסיבה שרבי שמואל אבוהב מתיר דיו עם סתם יינם, כי היין היה כשר מתחילתו ורק אחר כך נאסר.

אילו היה מותר לעשות דיו סת"ם עם מרכיב שאינו מותר בפיך מתחילתו, היה רבי שמואל אבוהב יכול לענות לשאלה במשפט אחד, ולא היה נצרך ללמוד את התשובה מדין קלף. מכאן אנו למדים שאין שום התר לעשות דיו עם מרכיב שאינו מותר בפיך מתחילתו. אין צריך לאמר שליחת שרצים אינה מותרת בפיך מתחילתה.

ביום ז' אדר תשע"ב נשאל הגר"מ פרידלנדר שליט"א האם דיו לסת"ם חייב להיות מן המותר בפיך. כבוד הרב ענה שהדיו חייב להיות מותר בפיך מדינא, כי הכתב הוא עיקר הסת"ם, ואיך יכול בכלל להיות הווה אמינא שדיו לא צריך להיות מותר בפיך?

בימינו עושים דיו סת"ם מעפצי עץ אלון בלי לדעת שהם נגע שגדל על ידי שרצים. למרבה הפלא יש גם דיו מעפצי עץ אלון עם הכשר (כנראה הכשר שנתן מחוסר ידיעת המציאות בעפצים). רוב הסופרים בימינו שעדיין כותבים בדיו עפצים, רוב משגיחי הכשרות, ורוב הקונים, אינם יודעים שדיו העפצים הנפוץ יכול להכיל ליחת שרצים. רובם גם אינם יודעים שדיו עפצים נקרא בספר הזהר "מסטרא אחרא" ואינם יודעים שיש פוסקים שפוסלים סת"ם כתובים בדיו עפצים. הכלל של "למען תהיה תורת ה' בפיך" שייך לכל החומרים שמהם עושים סת"ם, ובמיוחד לדיו בו כותבים את האותיות שהן עיקר הסת"ם. על כן חייב הדיו וכל מרכיביו להיות מן המותר בפיך מתחילתם. הסופרים והסוחרים הטוענים שדיו אינו צריך להיות מן המותר בפיך אינם אלא טועים ומטעים.

אם יש מי שחושש להוצאת לעז על רבים שכאילו טעו בעבר, כבר נכתב על זה בשו''ת ציץ אליעזר, חלק יג' סימן ו': "ולהכנס לפירצות דחוקות להכשיר משום נימוק דאם לא כן יצא הדבר שנכשלו אלפים ורבבות מישראל בהנחת תפילין פסולים עד כה, לא בא בחשבון כלל ... והמורה הגדול המרא דאתרא שם לנגד עיניו רק התיקון לעתיד לבני עדתו צאן מרעיתו, שמכאן ולהבא לא יכשלו לנצח וכו'. ולמעשה, בנוגע לעבר, בכגון דא שלא פשעו כלל והיו אנוסים גמורים בזה, המניחים מחוסר ידיעה מציאותית, והעושים מחוסר ידיעה הלכתית, לא נחשב עליהם עבירה ומעלים עוד עליהם כאילו קיימו המצוה עם הברכות שעשו עליה כתיקונם."

יש טענה לפיה קלף וגויל מעובדים במי עפצים ואין זה פוגם בכשרות הקלף והגויל. מכאן אפשר אולי ללמוד שמי עפצים מותרים בפיך. את התשובה לטענה זו אנו מוצאים בדבר שמואל קס"ב "מה שהיה כשר מתחילתו ונאסר אח"כ בידי שמים או בידי אדם לא נפסלו". הקלף והגויל כשרים מתחילתם וגם אם מעבדים אותם אחר כך בחומר טמא אין הדבר פוגם בכשרותם. על כן, אין כאן ראיה שמי עפצים מותרים בפיך.

גם אם יש דרך לטעון או להוכיח שדיו עפצים כשר, כשרות למהדרין ודאי שאין כאן. יש טוענים שגם תולעת השני והחלזון לתכלת הם שרצים והם מותרים. על כן, גם השרצים בעפצים מותרים לדיו. ההבדל הוא שהשני והתכלת אינם צריכים להיות מותרים בפיך, ואילו על דיו סת"ם כן מקפידים שיהיה מותר בפיך. ליחת השרצים גורמת לדיו העפצים להיות אינו מותר בפיך.

רוב הפוסקים והסופרים מקפידים שדיו סת"ם צריך להיות מן המותר בפיך ואפילו כשר למהדרין. יש להזהיר מפני השמוש בדיו עפצים (וקנקנתום) כיון שהוא יכול להכיל ליחת שרצים שאינה בטלה אפילו באלף. כדי להמנע מספקות של כשרות, יש להקפיד ולהשתמש רק בדיו עשן שאינו מכיל מי עפצים, או בדיו עשוי מעפצים כשרים.

אין לכתוב בדיו עפצים-וקנקנתום הנפוץ בימינו בלי לדעת באיזה סוג עפצים השתמשו להכנתו.

מקורות

עפץ" בוויקיפדיה"
http://he.wikipedia.org/wiki/עפץ
מהם עפצים ולצורך מה השתמשו בהם?" ד"ר משה רענן"
http://www.daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=7867
http://daviswiki.org/Plant_Gall
http://en.allexperts.com/q/Trees-739/Possible-Galls-Oak-Tree-1.htm
http://ento.psu.edu/extension/factsheets/galls-oak
http://web.extension.illinois.edu/regions/hort/fs/probs_other/Galls.pdf
http://www.ca.uky.edu/entomology/entfacts/ef408.asp
אוסף תמונות של הרבה סוגי עפצים. בחלק מהתמונות אפשר לראות גם את השרצים
http://commons.wikimedia.org/wiki/Category:Galls
זהר, פרשת תרומה, רעיא מהימנא
דיו סת"ם עם עפצים בא מסטרא אחרא

זהירות - שלאק אינו כשר

2011-12-13T12:30:00.000-05:00

שלאק הוא חומר פלסטי טבעי שמיוצר על ידי חרקים בתוך גופם. שלאק נמס בקלות באלכוהול ואינו נמס במים. מוסיפים אותו לדיו ולצבעים כדי לתת להם עמידות במים, ומצפים בו מאכלים (לא כשרים) כדי לתת להם ברק. השלאק טמא כי הוא מיוצר על ידי חרקים בתוך גופם ו"כל היוצא מן הטמא - טמא". שלאק איננו "פרש בעלמא" כי החרקים מייצרים אותו ומשתמשים בו לצורך קיומם. שלאק אינו דומה לדבש. הסברה כאילו שלאק דומה לדבש, יוצא כמו שנכנס, היא טעות בידיעת המציאות. שלאק איננו שרף עץ שנכנס ויוצא כמו דבש, אלא חומר חדש שמיוצר על ידי החרקים בתוך גופם ומעורב בשומן מתוך גוף החרקים. חלק מהחומרים הבאים מתוך גוף החרקים הם "דבר המעמיד" שהופך שרף עץ לשלאק בתוך גוף החרקים, בדיוק כמו "דבר המעמיד" טמא שהופך חלב לגבינה. על כן, שלאק אינו כשר. כל ההכשרים שנתנו לשלאק נתנו בטעות בלי הבנת דרך הייצור של השלאק בתוך גוף החרקים.

מציאות הטבע

שלאק הוא חומר טבעי המיוצר על ידי חרקים קטנים (Laccifer lacca, Kerria lacca) בגודל 1-4 מ"מ, הגדלים על עצים בהודו, תאילנד, וארצות סמוכות. נקבות החרקים מוצצות שרף מהעץ עליו הן חיות, מייצרות מהשרף בתוך גופן חומר דביק הנקרא סטיקלאק (לאק דביק - Sticklac), מוסיפות לסטיקלאק 3%-6% שומן מתוך גופן, ופולטות את הסטיקלאק כחומר הגנה מפני מזיקים וכדבק העוזר להן להצמד אל פני העץ [1][2][3][4][5].

מיני חרקים שמייצרים סטיקלאק

מימין: החרקים מטיילים על עלה של עץ.

משמאל: נקבות החרקים על ענף של עץ

פולטות סטיקלק מתוך גופן ובונות מהסטיקלק מקום משכן לביצים שלהן.

סטיקלאק על ענף של עץ

הסטיקלאק מכיל בערך 80% חומר חדש המיוצר על ידי החרקים בתוך גופם, והשאר שומן חרקים וזיהומים שונים. הסטיקלאק איננו שרף עץ ואיננו דומה לדבש דבורים. שרף העץ משמש רק כחומר גלם ממנו מייצרים החרקים את הסטיקלאק, בדיוק כמו שחלב משמש חומר גלם ליצור גבינה. שרף העץ הגולמי איננו סטיקלאק, בדיוק כמו שחלב איננו גבינה. תהליך ייצור הסטיקלאק משרף העץ בתוך גוף החרקים דומה לתהליך ייצור גבינה מחלב. כמו שהחלב הופך לגבינה על ידי תוספת חומר כימי - רנט (rennet), כך שרף העץ הופך לחומר חדש על ידי תוספת ליחה מתוך גוף החרקים. רנט שמוסיפים לחלב והליחה שהחרקים מוסיפים לשרף העץ נחשבים מבחינה הלכתית ל-"דבר המעמיד".

גם הקליפה הקשה של צדפים בים גדלה בגלל ליחה (דבר המעמיד) שיוצאת מהשרצים וגורמת למינרלים מהים להתאסף מבחוץ סביב השרצים. המינרלים מהים לא באים מתוך גוף השרץ אלא נאספים מבחוץ, על כן המינרלים עצמם כשרים, אך, גדילת הקליפה הקשה של הצדפים נגרמת על ידי הליחה היוצאת מהשרצים. לפיכך, אין הכשר לאכול אבקת צדפים טחונים כתוספת מינרלים לבריאות הגוף.

כדי להמחיש את תהליך יצור הסטיקלאק בתוך גוף החרקים, נביא משל מטוית חוטי צמר. סיבי הצמר הנגזזים מכבשה הם קצרים וחסרי ערך כשלעצמם. פעולת הטויה היא פעולה שמצמידה את הסיבים הקצרים זה לזה ועושה מהם חוט ארוך. באותה צורה, הדבר המעמיד בתוך גוף החרקים מחבר את המולקולות הקצרות בשרף העץ למולקולה ארוכה הנקראת פולימר (polymer) והופך את שרף העץ לסטיקלאק. סיבי הצמר הקצרים דומים לשרף העץ (מולקולות קצרות). כח פעולת הטויה דומה לדבר המעמיד. חוט הצמר הארוך דומה לפולימר של הסטיקלאק. אם הטויה נעשתה ע"י עכו"ם, אז חוט הצמר פסול לציצית. כנ"ל, אם הדבר המעמיד בא מתוך גוף החרקים, אז הסטיקלאק טמא.

נקבת החרקים מטילה ביצים בתוך הסטיקלאק. הזחלים בוקעים מהביצים וגדלים בתוך הסטיקלאק. אחרי שהזחלים גדלים ויוצאים מהסטיקלאק, מגרדים פועלים את הסטיקלאק מעל פני העץ. הסטיקלאק הגולמי מכיל שומן חרקים ומעורב בפירורים של קליפת עץ ובחרקים שלא הספיקו לברוח. את הסטיקלאק הגולמי מנקים על ידי חמום לטמפרטורה בה הסטיקלאק נמס (בין 80 ל-120 מעלות צלזיוס) ואז אפשר לסנן את הסטיקלאק הנוזל מפירורי העץ ומהחרקים שנשארו בתוכו. בגלל החום הגבוה, החרקים ושומן החרקים מתבשלים בתוך הסטיקלאק. תהליך הניקוי כולל גם שטיפה במים והמסת הסטיקלאק באלכוהול. עם סיום תהליך הניקוי מקבלים את החומר הנקי הנקרא שלאק (Shellac). שלאק הוא סטיקלאק נקי מלכלוכים. את השלאק מיבשים ומוכרים כפתיתים.

פתיתים יבשים של שלאק.
שלאק בצבעים שונים מופק מסטיקלאק שבא ממקומות שונים,
מנוקה בתהליכי ניקוי שונים, ומכיל אחוזים שונים של שומן חרקים.

בתהליך זיקוק נוסף על ידי המסת השלאק באלכוהול ובנוזלים אחרים, אפשר להמשיך ולנקות את השלאק מחומר הצבע שהוא מכיל, עד שמקבלים אבקת שלאק לבנה המשמשת לציפוי מאכלים. גם אם מנקים את השלאק מחומרים טמאים, אין זה מועיל לכשרות השלאק. ניקוי נוזל מבושל על ידי הוצאת נוזלים טמאים מתוכו דומה להוצאת שומן חזיר ממרק מבושל. מעולם לא שמענו על שומר כשרות שיאכל מרק שהיה בו לכתחילה שומן חזיר גם אם השומן בטל בשישים ובטל בנותן טעם.

מקור הטעות

השלאק ידוע בעולם מזה אלפי שנים. באגרות משה אנו מוצאים לראשונה דיון בשאלת כשרות השלאק. הדיון בשאלה מתבסס על סברה (בטעות) שהשלאק היוצא מהחרקים הוא חומר שרף העץ הגולמי, דומה לדבש דבורים, יוצא כמו שנכנס, בלי תערובת חומרים מגוף החרקים.

"הנה בדבר השעלאק שבא מתולעים היונקים משרף אילן ידוע ואינו מתמצה מגופו ... וגם שמעתי ממי שיש לו ידיעה גדולה בבע"ח והיוצא מהן מספרי חכמת הטבע, שהשעלאק הזה לא נתעכל באכילה, כמו שבולע אבן" (אגרות משה, יורה דעה ב' סימן כד)

כפי שראינו לעיל, סברה זו היא טעות בידיעת המציאות. הסברות הטעויות הנזכרות בתשובה הן: א. "אינו מתמצה מגופו"; ב. "לא נתעכל באכילה"; ג. "כמו שבולע אבן". (העתק מאמר זה נשלח לרב דוד פיינשטין שליט"א. הרב הסכים עם האפשרות שאביו הוטעה ע"י יועץ שאינו בקיא בנושא.)

השלאק איננו חומר שרף העץ הגולמי אלא חומר חדש שמיוצר בתוך גוף החרקים ומעורב בחומרים חשובים שיוצאים מתוך גוף החרקים, כולל שומן. לא רק זה, אלא, חלק מהחומרים הבאים מתוך גוף החרקים הם "דבר המעמיד" שהופך את שרף העץ לחומר חדש, בדיוק כמו "דבר המעמיד" שהופך חלב לגבינה או הופך את המינרלים מהים לקליפה הקשה של הצדפים.

דבש דבורים דומה לאבקת חלב כי תהליך יצור הדבש בתוך גוף הדבורים אינו כולל תהליך של "דבר המעמיד", בדיוק כמו שיבוש חלב לאבקה אינו כולל תהליך של "דבר המעמיד". שלאק דומה לגבינה כי שרף העצים כן עובר תהליך של "דבר המעמיד", תהליך הנקרא באנגלית פולימריזציה - polymerization.

דברי הלכה

לעתים מתעוררת שאלה המצריכה עיון מחדש בגלל גילויים חדשים בטבע שלא נזכרו בכתובים. חשוב לציין שלא אנו חולקים על אגרות משה אלא המציאות היא שחולקת.

הרמב"ם אומר: "כל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמיתתו בראיות שאין בהם דופי, אין סומכין על זה האיש שאמרו או שלימדו, אלא על הראיה שנתגלתה והטעם שנודע." (רמב"ם, הלכות קדוש החודש, יז, כד). וכן: "הורו בית דין שיצא השבת לפי שנתכסית החמה, ודימו ששקעה, ולסוף זרחה החמה, אין זו הוריה, אלא טעות." (הלכות שגגות, פרק יד, ז). וכן: "קבל האמת ממי שאמרה."

ביורה דעה פ"א אנו מוצאים: "כל היוצא מן הטמא - טמא". שפתי כהן מפרש: "וצירן אסור ודאי מדאורייתא". הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, ג, יא) כותב: "הואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור". אין הבדל בין מעמיד את המוצק למעמיד את הנוזל - "יין שרוף שעושין מדגן ...עיקר המעמיד הוא המאל"ץ של שעורים ... ואפילו המעמיד היה רביעי או חמישי - אסור, כגון מי דבש שקורין מע"ד, שהעמידוהו בשמרי שכר ובשמרי מי דבש" (ערוך השולחן, אורח חיים, תמב, כ-כב). ביורה דעה (פז, יא) כותב הרמ"א: "דבר האסור בעצמו ומעמיד אפילו באלף לא בטל". שפתי-כהן ובאר-היטב מפרשים: "כיון שהוא מעמיד אנו רואין כאילו האיסור בעין." גיליון מהרש"א מפרש: "דוקא באי אפשר להיות בלעדו".

בנוסף לחומרים הטמאים האחרים המעורבים בשלאק, השלאק קיים רק בגלל דבר המעמיד הבא מתוך גוף החרקים. דבר המעמיד אפילו באלף לא בטל, והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכל אסור. אי אפשר לשלאק להיות בלי הליחה הטמאה הבאה מתוך גוף החרקים, בדיוק כמו שאי אפשר לגבינה להיות בלי רנט ואי אפשר לקליפת הצדפים להיות בלי ליחת השרצים. מכאן אנו למדים שהשלאק אינו כשר בדיוק כמו שגבינה המועמדת עם רנט טמא אינה כשרה ובדיוק כמו שקליפת הצדפים אינה כשרה. מי שמבין את תהליך היצור של השלאק בתוך גוף החרקים ואף על פי כן נותן לן הכשר, מאבד את נאמנותו ואי אפשר יותר לסמוך על הכשרים שיתן לגבינה.

אם יש מי שחושש להוצאת לעז על רבים שכאילו טעו בעבר, כבר נכתב על זה בשו''ת ציץ אליעזר, חלק יג' סימן ו': "ולהכנס לפירצות דחוקות להכשיר משום נימוק דאם לא כן יצא הדבר שנכשלו אלפים ורבבות מישראל בהנחת תפילין פסולים עד כה, לא בא בחשבון כלל ... והמורה הגדול המרא דאתרא שם לנגד עיניו רק התיקון לעתיד לבני עדתו צאן מרעיתו, שמכאן ולהבא לא יכשלו לנצח וכו'. ולמעשה, בנוגע לעבר, בכגון דא שלא פשעו כלל והיו אנוסים גמורים בזה, המניחים מחוסר ידיעה מציאותית, והעושים מחוסר ידיעה הלכתית, לא נחשב עליהם עבירה ומעלים עוד עליהם כאילו קיימו המצוה עם הברכות שעשו עליה כתיקונם."

דעת תורה

שאלת כשרות השלאק דומה לשאלה הבאה, שיותר קל לענות עליה, כי אינה דורשת ידיעה מעמיקה במדעי הכימיה והביולוגיה:

"גמל שותה חלב כשר, מעכל את החלב בתוך גופו, ומוסיף לחלב חומצות ואנזימים מתוך גופו שהופכים את החלב לגבינה. נניח שהגמל מעלה גרה ופולט את הגבינה. האם גבינה כזו כשרה לאכילה?" (במציאות, גמל אינו פולט את הגבינה מתוכו, אך זה אינו משנה את ההלכה.)

כבוד הרב בן ציון מוצפי שליט"א ענה לשאלה על כשרות הגבינה: "טמיאה לחלוטין".

כבוד הרב יהודה הלוי עמיחי שליט"א, ממכון התורה והארץ, כפר דרום אשקלון, ענה לשאלה: "עיין פ"ת סי' פא ס"ק טו בשם תפל"מ שאסר חלב בהמה טמאה שינקה מטהורה. וכן כתב הכף החיים ס"ק מד, והוסיף שאין לשנות."

מבית ההוראה שע"י מכון ירושלים לדיינות נתקבלה התשובה: "כל דבר שהעמידו אותו על ידי דבר האסור, אסור לאוכלו. ומכיון שגמל אסור באכילה, אסור לאכול דבר שהעמידו אותו על ידי הגמל."

תהליך הפיכת חלב לגבינה בתוך גוף הגמל דומה לתהליך הפיכת שרף עץ לשלאק בתוך גוף החרקים. על כן, דין שלאק היוצא מחרקים ודין גבינה (מחלב כשר) היוצאת מגמל - דין אחד הוא. כמו שהגבינה טמאה ואסורה כך השלאק טמא ואסור.

דיו לסת"ם - הודאת בעל הדין כמאה עדים

יש סוגי דיו המיוצרים על ידי גויים לרפידוגרף ומשמשים סופרי סת"ם לתיוג אותיות ולתקון אותיות שנפגמו. כל סוגי הדיו הנקראים "אינדיא אינק" (דיו הודי - India ink) או "טשיינה אינק" (דיו סיני - China ink) מבוססים על שלאק כמרכיב העיקרי והחשוב ביותר בהם. הסיבה לשמות אלה היא ש 90% מהשלאק בעולם מיוצר ע"י חרקים קטנים הגדלים במדינת הודו. בהודו טוענים שההודים המציאו את הדיו ובסין טוענים שהסינים המציאו את הדיו. כל סוגי דיו אלה אינם כשרים.

מחברת רוטרינג בגרמניה התקבל אישור בכתב שהדיו שלהם לרפידוגרף מכיל שלאק.

חברות קו-אי-נור והיגינס באמריקה הן אותה חברה. מנהל בחברה אישר בטלפון שהדיו שלהם לרפידוגרף מכיל שלאק.

לחברת שטדלר בגרמניה יש דיו לרפידוגרף שאינו מכיל שלאק, אך מכיל במקומו בערך 2% חלבונים ליצוב הדיו. רוב החלבונים בגרמניה מופקים מחזירים. זו לא הוכחה מוחצת לטומאת החלבונים, אך, עד שיוסר הספק - ספק דאורייתא לחומרא.

חברת פאבר קסטל בגרמניה נשאלה על הדיו שלהם מסוג TG1-163399 לרפידוגרף. החברה ענתה בכתב שבדיו שלהם מקבוצת TG1 יש שלאק ויכול להיות בו גם גליצרין [6].

יש אומרים שד"ר אליהו ליכט מבני ברק בדק במעבדה את הדיו TG1-163399 של חברת פאבר קסטל, ומצא שאין בו חומרים מן החי. בתשובה לשאלה, ענה ד"ר ליכט שמעולם לא בדק את הדיו הזה ומעולם לא בדק שום דיו לנוכחות של שלאק [6]. על כן, ההתר שנתן לדיו הזה של פאבר קסטל מבוסס על טעות ועל בדיקה שמעולם לא היתה.

שלאק כבר ראינו שהוא טמא. גליצרין (משתמשים בו בעיקר כתוספת למאכלים ותרופות) מופק משומן בעלי חיים. בגרמניה זה אומר שומן חזיר שהוא הרבה יותר זול ונפוץ משומן פרה. יש גם גליצרין צמחי אך הוא יותר יקר ומשתמשים בו רק למוצרים יקרים שמאושרים לצמחונים ולמוצרים עם השגחת כשרות. גליצרין בלי הכשר - ספק דאורייתא לחומרא. בבדיקת מעבדה אי אפשר להבדיל בין גליצרין מחזיר לגליצרין צמחי.

מקורות

Bryk, Nancy E.V. How is shellac made? In D. S. Blanchfield (ed.), How Products are Made: An Illustrated Guide to Product Manufacturing, Volume 7. Detroit: Gale Group. ISBN 0787636436. (2002)
http://www.encyclopedia.com/doc/1G2-2896800097.html
Russel M., Shellac, Ann Eccles and Son Ltd for Angelo Shellac (1965)
The Story of Shellac. Wm. Zinsser & Co., Somerset, NJ (1989)
http://www.bwcindia.org/Webforms/LearnAbout/Shellac.html
http://he.wikipedia.org/wiki/שלאק
http://indiainks.blogspot.com/2011/09/blog-post.html

Dio Lanetzach (in English)

2011-12-12T12:36:00.000-05:00

^TM דיו לנצח is a pure דיו עשן for סת"ם which is strictly kosher - מהודר לכתחילה. It is manufactured in the USA by Torah observant Jews. It is כשר למהדרין under the supervision of OKaf Orthodox Kosher.

To Order Dio Lanetzach Contact

ישראל: טל. 052-760-3646 Tel. Israel
israel@diolanetzach.com

אירופה: טל. Tel. Europe - UK +44(0)161-264-2484
uk@diolanetzach.com

שאר העולם USA and rest of the world
ארה"ב: Tel. USA +1-570-906-8486
usa@diolanetzach.com

דיו לנצח is water-resistant, flexible, and break-resistant. סת"ם written with דיו לנצח are so durable, that, even if we abuse them, they remain kosher. Folds and wrinkles in the קלף and wetting the קלף in water did not damage דיו לנצח.

דיו לנצח is certified and recommended by ועד משמרת סת"ם and by the world's greatest Rabbis.

To see the certifications and recommendations click here.

All conventional inks used by סופרים today contain קנקנתום and מי עפצים with acids. The acids burn the קלף and cause the ink to flake off when it gets old. This is a Greek ink formula introduced after חורבן בית שני. Before the חורבן, the only ink used by סופרים was דיו עשן. The Dead-Sea scrolls were written with דיו עשן - an ink which remained black on the קלף for 2,000 years. The Greek ink also contains gum. When the gum dries, the ink cracks, breaks, and falls off the קלף. Most defects found in non-kosher סת"ם today are caused by defects in this brittle Greek ink.

Comparing the strength of dry ink.
Left: conventional Greek ink - very brittle, easily breaks into splinters.
Right: דיו לנצח - flexible like rubber, does not break and does not tear.

Water is flowing over a parchment written with דיו לנצח.
The ink did not dissolve and did not smear.

This parchment was written with דיו לנצח. It was soaked with water as shown

in the previous photograph then dried, three times. The ink was not smeared.
The upper left corner and the lower right corner were sharply folded
forwards and backwards, 200 times, and the ink did not crack.

The Greek ink loses its black color over time and turns red. The reason is that the קנקנתום contains iron. The iron reacts with oxygen in the air and turns into rust. דיו לנצח, on the other hand, remains black forever. Without קנקנתום there is no iron, no rust, and no red color.

It is very difficult to make good ink with עשן. Therefore, the Greek ink rarely contains it. And, if it does, it contains only minute amounts. דיו לנצח, on the other hand, is a pure דיו עשן with strong flexible adhesives and strengthening materials. The עשן ensures that the ink will remain black forever. Since it has no קנקנתום, it can never fade or turn red like the Greek ink. The flexible adhesives and the strengthening materials help דיו לנצח to adhere well to the קלף and not break off. דיו לנצח adheres to the קלף so well that nothing can get it off, except scraping it with a knife when it is necessary to correct a mistake.

All פוסקים agree that only דיו עשן is כשר לכתחילה. The Greek ink with קנקנתום is kosher בדיעבד. It was permitted also לכתחילה because there was no other choice. Most of the ראשונים prohibit ink which does not contain עשן. Some ראשונים prohibit ink with קנקנתום, while others prohibit ink with מי עפצים. The Greek ink was allowed only because there was no other choice. A good דיו עשן was not available. Even those who allowed the Greek ink with קנקנתום, say that דיו עשן is better - למצוה מן המובחר.

Parchments written with דיו לנצח were folded back and forth 200 times and the ink was not damaged. They were also immersed in water and the ink was not smeared. דיו לנצח is also free from the acids found in the Greek ink. (The Greek ink contains acids - this is why it smells like vinegar. The acids burn the קלף and cause the ink to flake off when it gets old.)

סת"ם written with דיו לנצח are intended to stay kosher forever. Because of the flexibility, water-resistance, no acids, and strong adhesion of the ink, they can remain kosher longer than any other סת"ם written in the past 2,000 years.

You work hard and take pride in the סת"ם you write. Don't you want your סת"ם to remain kosher for hundreds, maybe thousands, of years?

How To Use דיו לנצחדיו לנצח flows differently from regular ink. Changing from one ink to another, always requires some practice and getting used to the different flow of the new ink.

Cut the קולמוס in such a way that will match it to the ink flow, to the writing speed, to the tilt angle of the קולמוס relative to the קלף, and to the tilt angle of the table relative to the ground. General instructions for cutting a קולמוס can be found here [1][2][3]. After dipping the קולמוס in the ink, some Sofrim touch the surface of the ink again with the tip of the קולמוס to let down excess ink from the קולמוס .

The best kind of קלף for writing with דיו לנצח is dense, with no hair, and not porous. Avoid using low-quality porous spongy soft קלף which soaks the ink and causes spreading. The best way to test the quality of the קלף is with test-water that contains 90% water and 10% alcohol. (For example: 1 part of vodka with 40% alcohol and 3 parts water, or 1 part of 90% isopropyl alcohol and 8 parts water.) Drip a drop of test water on the edge of the קלף . If the drop soaks in, in less then one minute, it is bad-quality קלף . If the drop stays on the קלף as a bead for three minutes or more, it is good quality קלף .

In the evening, or a few hours before use, turn the bottle or the ink-well upside down and shake well. A new bottle needs to be shaken longer for the first time. Wait a few hours for the foam to settle down.

For writing on גויל use only גויל without קטירה. The קטירה prevents the ink from adhering to the גויל .

דיו לנצח can be diluted only with clean water, preferably distilled water. Do not add a “מדלל” or any other material to the ink. Be extra careful to keep the ink away from liquid regular ink and from vinegar or any other acid. Do not leave the bottle open all night to make the ink thicker. Refill the קסת in the evening at the end of the writing day. Do not leave the קסת half empty overnight.

On a dry day, raise the humidity in the room to 60% . If the ink dries on the קולמוס, it can be easily wiped off with alcohol (preferably 90%). All alcohol types are good. Wipe the קולמוס with alcohol, especially the slit, every 20-30 minutes, to prevent drying. דיו לנצח is water resistant - it does not wash off in water when dry.

To make corrections, wait for the ink to dry. Then, scrape it lightly with a sharp knife. It is easy to scrape off, and leaves a clean קלף . The use of דיו לנצח saves a lot of time which is otherwise wasted on corrections.

Before folding פרשיות של ראש wait at least 24 hours, for more complete drying of the ink. You may also wait at least one hour for regular drying, then use a warm hair drier for a few minutes to speed up the drying. NEVER use a hair dryer on wet ink. The ink dries in stages. Complete drying of the ink takes about 3 weeks.

There is a special formula (#114) of דיו לנצח for use in a Rapidograph pen. To prevent drying of the ink when the pen is not in use, add a few drops of water to the pen cover before closing it, and keep the pen vertically with the writing tip down. To clean a clogged pen, soak all parts in alcohol overnight. Do not let דיו לנצח come in contact with alcohol. It can damage the ink.

A Note About Sharp Writing

The שלחן ערוך and קסת הסופר say that סת"ם writing should be a little thick, avoiding sharp thin lines, to protect the ink from falling off too soon. Some סופרים write with sharp thin lines, contrary to what the שלחן ערוך and קסת הסופר say. Sharp writing looks nice when new and brings glory to the סופר. However, אור זרוע says that a סופר should strive to minimize his own glory and maximize the glory of שמים by writing a little thick.

Most buyers don't know that the writing should be a little thick, without sharp thin lines. They want their סת"ם to remain kosher for as long as possible. Therefore, sharp writing may have in it an element of misleading the buyer.

With the Greek ink, thin lines remain on top of the upper fibers of the קלף and do not bind well to them. That's why they can sometimes fall off. דיו לנצח on the other hand, wraps the upper fibers and adheres well to them. The superb adhesion of דיו לנצח to the קלף helps the writing to be a little thick, as required.

To order Dio Lanetzach contact

ישראל: טל. 052-760-3646 Tel. Israel
israel@diolanetzach.com

אירופה: טל. Tel. Europe - UK +44(0)161-264-2484
uk@diolanetzach.com

שאר העולם USA and rest of the world
ארה"ב: Tel. USA +1-570-906-8486
usa@diolanetzach.com

References

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

Limited warranty: If the ink is defective, the bottle will be replaced - no charge.
Statements herein may never be interpreted as a warranty on סת"ם. We have no control over the parchments or over what is done with the ink and how it is used after it is sold.

Each of the expressions in the following list, when used in relation to leather, parchment, ink, and paint products, is a trademark owned by Zvi Shkedi and his sons.

לנצח^TM, דיו לנצח^TM, סת"ם לנצח^TM, מזוזה לנצח^TM, תורה לנצח^TM, מגילה לנצח^TM, תפילין לנצח^TM

קלף לנצח^TM, כשר לנצח^TM, כשרים לנצח^TM, שחור לנצח^TM

Kosher-Forever^TM, Lanetzach^TM, Dio-Lanetzach^TM

כל הזכויות שמורות

Statements herein may never be interpreted as a warranty

Patents pending