ר' ד"ר צבי שקדי
---------------------------
---------------------------
● "דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה"
(ספר התרומה, הלכות ספר תורה, קצ"ה).
● "אומר היה ר"ת ז"ל שדיו של עפצים פסול לכתוב בו ס"ת"
(חדושי הרמב"ן, גיטין, דף יט, ע' א).
● "ועל כן היה פוסל ר"ת ס"ת שאין כותבין בדיו שלנו [בלי עפצים]"
(תוספות, שבת, כג ע' א).
זהר, פרשת תרומה, רעיא מהימנא
"ועשו ארון עצי שטים. ספר תורה - עמודא דאמצעיתא. ארון דיליה - שכינתא. מבית ומבחוץ תצפנו - לקב"ה בשכינתיה, מלבר ומלגו וכולא חד, מה דלאו הכי בארון דהאי עלמא. דאורייתא מלגו מין אחד, וארון מין אחרא. דא (ספר תורה) בכתיבת דיו, ודא (ארון) עץ מצופה זהב. דודאי אורייתא חביבה מכולא, הדא הוא דכתיב: 'לא יערכנה זהב וזכוכית'. ומסטרא אחרא - אפילו בהאי עלמא אחזי דכולא חד, דיו ועץ, דדיו מתפוחים (עפצים) דאתעבידו בעץ אינון."
פירוש
ספר תורה מיצג את עמוד האמצעי והארון מיצג את השכינה. השכינה סובבת את הקב"ה, הן בפנימיות והן בחיצוניות, והכל אחד. מה שאין כן בארון הגשמי בעולם הזה. התורה בפנים היא מין אחד והארון שסובב אותה הוא מין אחר. התורה הגשמית כתובה בדיו והארון הגשמי עשוי מעץ מצופה זהב, והם (התורה והארון) שונים זה מזה. התורה חביבה יותר מהכל, אפילו יותר מהזהב שבארון. כמו שכתוב: (איוב כח,יז) "לא יערכנה זהב וזכוכית". קל וחומר שהתורה חביבה יותר מהעץ שבארון.
עד כאן מתואר היחס בין התורה והארון מצד הקדושה. לעומת זאת, מצד הסטרא אחרא, אנו מראים שאפילו בעולם הזה הכל מין אחד. הדיו, בו נכתבת התורה, הוא מין אחד, מצד הסטרא אחרא, עם העץ הגשמי ממנו עשוי הארון, כיון שעתה עושים את הדיו מעפצים שהם עץ. כשעושים דיו מן העץ מבזים את התורה ע"י שמדמים אותה לעץ שבארון, במקום לשמור על מעלת התורה שתהיה חביבה יותר מהזהב שבארון.
היחס בין התורה לארון הוא יחס של אורות וכלים. הארון הוא כלי שמחזיק בתוכו את אור התורה. אותו יחס קיים בין הדיו בו כותבים את אותיות התורה לבין הקלף עליו כותבים ספר תורה. אותיות התורה הכתובות בדיו הן אור התורה. ואילו הקלף, עצי החיים סביבם גוללים את הקלף, העטיפה של ספר התורה, והארון בו שומרים ספרי תורה, כולם משמשים ככלים. אין מניעה להשתמש בעץ וזהב לצורך הכלים, כמו הארון בבית המקדש. אך, אותיות התורה חייבות להיות נקיות מעץ וזהב כדי שלא יהיה מצב בו "מסטרא אחרא - אפילו בהאי עלמא אחזי דכולא חד, דיו ועץ."
ספרי התורה שכתב משה רבינו לא נכתבו בדיו עפצים וקנקנתום אלא בדיו עשן. דיו עפצים וקנקנתום לא היה קיים בזמן משה רבינו. דיו זה הוא המצאה חדשה שבאה לארץ הקדש מיוון אחרי חורבן הבית השני, והשמוש בו התפשט בתקופת התנאים והאמוראים. דיו עפצים וקנקנתום מקורו בחכמה היוונית - חכמת הסטרא אחרא. רעיא מהימנא מוחה נגד השפעת החכמה היוונית, ואומר שהשפעה זו באה מהסטרא אחרא. ואכן, התוספות (שבת כג ע' א) וספר התרומה (הלכות ספר תורה, קצ"ה) אוסרים לכתוב ספר תורה בדיו עם עפצים: "דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה." אף על פי שהוא דיו, אם יש בו עפצים הוא פסול.
יש דיו שעושים עם שרף עצים. "כל השרפים יפים לדיו". את השרף מסירים מהעץ בזמן שהעץ מחובר לקרקע. אחרי הסרת השרף מהעץ, השרף נפרד מהעץ. שרף אינו כשר לסכך ועל כן אין לשרף דין של עץ. עפצים, לעומת זאת, עשויים מחומר העץ. דיו של עפצים נעשה ע"י בשול עפצים במים - חומר העץ נכלל בתוך הדיו של העפצים. מכאן אנו למדים שדיו של שרף, להבדיל מדיו של עפצים, אינו מכיל עץ ואיננו מין אחד, מצד הסטרא אחרא, עם העץ הגשמי ממנו עשוי הארון.
יש מתרגמים שהתעלמו מהמלים המפורשות "ומסטרא אחרא", ותרגמו את דברי רעיא מהימנא כאילו הכוונה לצד אחר שאין בו הפך הקדושה. תרגום כזה בטעות יסודו שכן ספר הזהר נזהר שלא להשתמש בביטוי החריף "סטרא אחרא" כדי לתאר משהו שאיננו הפך הקדושה. שני צדדים שונים שאין בהם הפך הקדושה, מתוארים בספר הזהר כ- "מסטרא דא ... ומסטרא דא ..." ואפשר גם לאמר "מאידך גיסא". אילו רצה רעיא מהימנא לתאר משהו שאין בו הפך הקדושה, לא היה מוסיף את המלים "ומסטרא אחרא". ע"י תוספת המלים "ומסטרא אחרא" אומר רעיא מהימנא בפרוש שעפצים הם הפך הקדושה.
לא יתכן לפרש את דמוי התורה לעץ שבארון כשבח לתורה בעולם הזה, שאם כן, אז דמוי התורה לזהב שבארון, ע"י הוספת זהב לדיו, צריך להיות שבח גדול עוד יותר. כל דבר שבעולם - שבח הוא לו שמעטרים אותו בזהב. לא כן אור התורה - מכיון שהתורה חביבה יותר מהזהב - גנאי הוא לה שמעטרים אותה בזהב. ואכן, בשולחן ערוך (או"ח לב (ג)) אנו מוצאים איסור מפורש לכתוב בזהב או לעטר את הדיו בזהב, בנוסף על האיסור לכתוב בצבע אחר שאיננו שחור. מאיסור נוסף זה אנו למדים שדימוי אור התורה לזהב, ע"י הוספת זהב לדיו, הוא גנאי שפוסל את הכתב. קל וחומר שדימוי אור התורה לעץ, ע"י הוספת עץ לדיו, הוא גנאי גדול עוד יותר. גנאי זה שיך רק לעץ וזהב ולא לחומרים אחרים, כיון שהארון נעשה מעץ וזהב.
בשלחן ערוך (אורח חיים, לב (ג)) כתוב: "בין שיש בו מי עפצים בין שלא במי עפצים". בשלחן ערוך (יורה דעה, רעא (ו)) כותב הרמ"א: "ולכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות הדיו כי אם מדברים הבאים מן העץ, כן משמע בזוהר". גם בדרכי משה על הטור כותב הרמ"א "כן משמע". הרמ"א הקפיד להוסיף את המלים "כן משמע" כדי להראות שיש ספק אם אכן זהו הפירוש הנכון של מה שכתוב בזהר. הרה"ג בן-ציון מוצפי שליט"א הסכים [1] שאכן יש לרמ"א ספק אם זה הפירוש הנכון לדברי הזהר, ויתכן שיש לדברי הזהר גם פירוש אחר. ערוך השלחן מבהיר את הדברים: "וזה שכתב 'בין שיש בו מי עפצים [בין שלא במי עפצים]' - זהו להוציא מהסוברים דבעינן דווקא מדברים הבאים מן העץ." (ערוך השלחן, רעא, לא). לפי ערוך השלחן אין צורך בדברים הבאים מן העץ, ואין כאן מחלוקת על הרמ"א כי גם לרמ"א יש ספק אם אכן פירש נכונה את דברי הזהר.
לפי הזהר, רק מצד הסטרא אחרא עושים את הדיו מדברים הבאים מן העץ. אך, מצד הקדושה, אין לערב עץ בדיו. ולהלכה, אפילו זהב אסור להוסיף לדיו. אור התורה חביב יותר מהזהב שבארון, קל וחומר שאור התורה חביב יותר מהעץ שבארון.
עפצים על פי הטבע
גם על פי הטבע אנו יודעים שעפצים באים ממקור טמא. עפצים אינם כשרים - עפצים גדלים ע"י ליחת שרצים [2][3].
עפצים אינם פירות עצים כמו שרבים חושבים בטעות. (יש ספרים בהם כתוב שעפצים הם מיני פירות.) עפצים הם נגע בצמחים. עפצים גדלים רק בגלל שרצים שחודרים מבחוץ לתוך ענף או עלה העץ וחיים בתוכו. השרצים מפרישים מגופם ליחה (כימיקלים והורמונים מעוררי גדול) שגורמת לעץ לגדל את העפץ מסביב למקום בו נמצאים השרצים. אין עפצים בלי שרצים. עפצים לא יכולים לגדול מעצמם - כל קיומם רק בגלל הליחה שיוצאת מהשרצים לתוך ענף העץ וגורמת לגדילת העפצים.
יש עפצים כשרים (מחיידקים) ויש עפצים שאינם כשרים (מתולעים). מן הסתם, התירו חז"ל בימי קדם את העפצים הכשרים. אך, עפצי עץ אלון, בהם משתמשים בימינו, אינם כשרים.
ביורה דעה פ"א אנו מוצאים: "כל היוצא מן הטמא - טמא". שפתי כהן מפרש: "וצירן אסור ודאי מדאורייתא". הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, ג, יא) כותב: "הואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור". ביורה דעה (פז, יא) כותב הרמ"א: "דבר האסור בעצמו ומעמיד אפילו באלף לא בטל". שפתי-כהן ובאר-היטב מפרשים: "כיון שהוא מעמיד אנו רואין כאילו האיסור בעין." גיליון מהרש"א מפרש: "דוקא באי אפשר להיות בלעדו".
עפצי עץ אלון הם נגע שגדל רק בגלל הליחה היוצאת מהשרצים. עפצים אלה אינם יכולים לגדול בלי ליחת השרצים, כמו שאומר מהרש"א: "אי אפשר להיות בלעדו". על כן, יש לליחת השרצים דין של דבר המעמיד וכאילו האיסור בעין. ליחת השרצים - אי אפשר לעפצים להיות בלעדיה על כן אפילו באלף אינה בטלה ועפצים אלה אינם כשרים לאכילה.
כשמבשלים עפצים במים כדי לייצר דיו סת"ם, ליחת השרצים נכנסת לדיו. דין בטול לא שייך בליחת השרצים כיון שכל קיומם של העפצים הוא רק בגלל ליחת השרצים, ודבר המעמיד אפילו באלף לא בטל. בימינו יש שעושים דיו סת"ם מעפצים בלי לדעת שהם נגע שגדל על ידי שרצים. למרבה הפלא יש גם דיו מעפצי עץ אלון עם הכשר! יש להזהיר מפני השמוש בדיו עפצים כיון שהוא מכיל ליחת שרצים שאינה בטלה אפילו באלף.
מכאן אנו למדים שגם על פי הטבע, מצד הלכות כשרות, אין לערב עפצים בדיו סת"ם.
מקורות
(ספר התרומה, הלכות ספר תורה, קצ"ה).
● "אומר היה ר"ת ז"ל שדיו של עפצים פסול לכתוב בו ס"ת"
(חדושי הרמב"ן, גיטין, דף יט, ע' א).
● "ועל כן היה פוסל ר"ת ס"ת שאין כותבין בדיו שלנו [בלי עפצים]"
(תוספות, שבת, כג ע' א).
זהר, פרשת תרומה, רעיא מהימנא
"ועשו ארון עצי שטים. ספר תורה - עמודא דאמצעיתא. ארון דיליה - שכינתא. מבית ומבחוץ תצפנו - לקב"ה בשכינתיה, מלבר ומלגו וכולא חד, מה דלאו הכי בארון דהאי עלמא. דאורייתא מלגו מין אחד, וארון מין אחרא. דא (ספר תורה) בכתיבת דיו, ודא (ארון) עץ מצופה זהב. דודאי אורייתא חביבה מכולא, הדא הוא דכתיב: 'לא יערכנה זהב וזכוכית'. ומסטרא אחרא - אפילו בהאי עלמא אחזי דכולא חד, דיו ועץ, דדיו מתפוחים (עפצים) דאתעבידו בעץ אינון."
פירוש
ספר תורה מיצג את עמוד האמצעי והארון מיצג את השכינה. השכינה סובבת את הקב"ה, הן בפנימיות והן בחיצוניות, והכל אחד. מה שאין כן בארון הגשמי בעולם הזה. התורה בפנים היא מין אחד והארון שסובב אותה הוא מין אחר. התורה הגשמית כתובה בדיו והארון הגשמי עשוי מעץ מצופה זהב, והם (התורה והארון) שונים זה מזה. התורה חביבה יותר מהכל, אפילו יותר מהזהב שבארון. כמו שכתוב: (איוב כח,יז) "לא יערכנה זהב וזכוכית". קל וחומר שהתורה חביבה יותר מהעץ שבארון.
עד כאן מתואר היחס בין התורה והארון מצד הקדושה. לעומת זאת, מצד הסטרא אחרא, אנו מראים שאפילו בעולם הזה הכל מין אחד. הדיו, בו נכתבת התורה, הוא מין אחד, מצד הסטרא אחרא, עם העץ הגשמי ממנו עשוי הארון, כיון שעתה עושים את הדיו מעפצים שהם עץ. כשעושים דיו מן העץ מבזים את התורה ע"י שמדמים אותה לעץ שבארון, במקום לשמור על מעלת התורה שתהיה חביבה יותר מהזהב שבארון.
היחס בין התורה לארון הוא יחס של אורות וכלים. הארון הוא כלי שמחזיק בתוכו את אור התורה. אותו יחס קיים בין הדיו בו כותבים את אותיות התורה לבין הקלף עליו כותבים ספר תורה. אותיות התורה הכתובות בדיו הן אור התורה. ואילו הקלף, עצי החיים סביבם גוללים את הקלף, העטיפה של ספר התורה, והארון בו שומרים ספרי תורה, כולם משמשים ככלים. אין מניעה להשתמש בעץ וזהב לצורך הכלים, כמו הארון בבית המקדש. אך, אותיות התורה חייבות להיות נקיות מעץ וזהב כדי שלא יהיה מצב בו "מסטרא אחרא - אפילו בהאי עלמא אחזי דכולא חד, דיו ועץ."
ספרי התורה שכתב משה רבינו לא נכתבו בדיו עפצים וקנקנתום אלא בדיו עשן. דיו עפצים וקנקנתום לא היה קיים בזמן משה רבינו. דיו זה הוא המצאה חדשה שבאה לארץ הקדש מיוון אחרי חורבן הבית השני, והשמוש בו התפשט בתקופת התנאים והאמוראים. דיו עפצים וקנקנתום מקורו בחכמה היוונית - חכמת הסטרא אחרא. רעיא מהימנא מוחה נגד השפעת החכמה היוונית, ואומר שהשפעה זו באה מהסטרא אחרא. ואכן, התוספות (שבת כג ע' א) וספר התרומה (הלכות ספר תורה, קצ"ה) אוסרים לכתוב ספר תורה בדיו עם עפצים: "דיו של עפצים אסור לכתוב ממנו ספר תורה." אף על פי שהוא דיו, אם יש בו עפצים הוא פסול.
יש דיו שעושים עם שרף עצים. "כל השרפים יפים לדיו". את השרף מסירים מהעץ בזמן שהעץ מחובר לקרקע. אחרי הסרת השרף מהעץ, השרף נפרד מהעץ. שרף אינו כשר לסכך ועל כן אין לשרף דין של עץ. עפצים, לעומת זאת, עשויים מחומר העץ. דיו של עפצים נעשה ע"י בשול עפצים במים - חומר העץ נכלל בתוך הדיו של העפצים. מכאן אנו למדים שדיו של שרף, להבדיל מדיו של עפצים, אינו מכיל עץ ואיננו מין אחד, מצד הסטרא אחרא, עם העץ הגשמי ממנו עשוי הארון.
יש מתרגמים שהתעלמו מהמלים המפורשות "ומסטרא אחרא", ותרגמו את דברי רעיא מהימנא כאילו הכוונה לצד אחר שאין בו הפך הקדושה. תרגום כזה בטעות יסודו שכן ספר הזהר נזהר שלא להשתמש בביטוי החריף "סטרא אחרא" כדי לתאר משהו שאיננו הפך הקדושה. שני צדדים שונים שאין בהם הפך הקדושה, מתוארים בספר הזהר כ- "מסטרא דא ... ומסטרא דא ..." ואפשר גם לאמר "מאידך גיסא". אילו רצה רעיא מהימנא לתאר משהו שאין בו הפך הקדושה, לא היה מוסיף את המלים "ומסטרא אחרא". ע"י תוספת המלים "ומסטרא אחרא" אומר רעיא מהימנא בפרוש שעפצים הם הפך הקדושה.
לא יתכן לפרש את דמוי התורה לעץ שבארון כשבח לתורה בעולם הזה, שאם כן, אז דמוי התורה לזהב שבארון, ע"י הוספת זהב לדיו, צריך להיות שבח גדול עוד יותר. כל דבר שבעולם - שבח הוא לו שמעטרים אותו בזהב. לא כן אור התורה - מכיון שהתורה חביבה יותר מהזהב - גנאי הוא לה שמעטרים אותה בזהב. ואכן, בשולחן ערוך (או"ח לב (ג)) אנו מוצאים איסור מפורש לכתוב בזהב או לעטר את הדיו בזהב, בנוסף על האיסור לכתוב בצבע אחר שאיננו שחור. מאיסור נוסף זה אנו למדים שדימוי אור התורה לזהב, ע"י הוספת זהב לדיו, הוא גנאי שפוסל את הכתב. קל וחומר שדימוי אור התורה לעץ, ע"י הוספת עץ לדיו, הוא גנאי גדול עוד יותר. גנאי זה שיך רק לעץ וזהב ולא לחומרים אחרים, כיון שהארון נעשה מעץ וזהב.
בשלחן ערוך (אורח חיים, לב (ג)) כתוב: "בין שיש בו מי עפצים בין שלא במי עפצים". בשלחן ערוך (יורה דעה, רעא (ו)) כותב הרמ"א: "ולכתחלה טוב ליזהר שלא לעשות הדיו כי אם מדברים הבאים מן העץ, כן משמע בזוהר". גם בדרכי משה על הטור כותב הרמ"א "כן משמע". הרמ"א הקפיד להוסיף את המלים "כן משמע" כדי להראות שיש ספק אם אכן זהו הפירוש הנכון של מה שכתוב בזהר. הרה"ג בן-ציון מוצפי שליט"א הסכים [1] שאכן יש לרמ"א ספק אם זה הפירוש הנכון לדברי הזהר, ויתכן שיש לדברי הזהר גם פירוש אחר. ערוך השלחן מבהיר את הדברים: "וזה שכתב 'בין שיש בו מי עפצים [בין שלא במי עפצים]' - זהו להוציא מהסוברים דבעינן דווקא מדברים הבאים מן העץ." (ערוך השלחן, רעא, לא). לפי ערוך השלחן אין צורך בדברים הבאים מן העץ, ואין כאן מחלוקת על הרמ"א כי גם לרמ"א יש ספק אם אכן פירש נכונה את דברי הזהר.
לפי הזהר, רק מצד הסטרא אחרא עושים את הדיו מדברים הבאים מן העץ. אך, מצד הקדושה, אין לערב עץ בדיו. ולהלכה, אפילו זהב אסור להוסיף לדיו. אור התורה חביב יותר מהזהב שבארון, קל וחומר שאור התורה חביב יותר מהעץ שבארון.
עפצים על פי הטבע
גם על פי הטבע אנו יודעים שעפצים באים ממקור טמא. עפצים אינם כשרים - עפצים גדלים ע"י ליחת שרצים [2][3].
עפצים אינם פירות עצים כמו שרבים חושבים בטעות. (יש ספרים בהם כתוב שעפצים הם מיני פירות.) עפצים הם נגע בצמחים. עפצים גדלים רק בגלל שרצים שחודרים מבחוץ לתוך ענף או עלה העץ וחיים בתוכו. השרצים מפרישים מגופם ליחה (כימיקלים והורמונים מעוררי גדול) שגורמת לעץ לגדל את העפץ מסביב למקום בו נמצאים השרצים. אין עפצים בלי שרצים. עפצים לא יכולים לגדול מעצמם - כל קיומם רק בגלל הליחה שיוצאת מהשרצים לתוך ענף העץ וגורמת לגדילת העפצים.
יש עפצים כשרים (מחיידקים) ויש עפצים שאינם כשרים (מתולעים). מן הסתם, התירו חז"ל בימי קדם את העפצים הכשרים. אך, עפצי עץ אלון, בהם משתמשים בימינו, אינם כשרים.
עפצי עץ אלון המשמשים לייצור דיו סת"ם
גודל העפצים האלה כגודל זיתים גדולים
משמאל: השרץ במרכז מפריש חומרים שגורמים לעפץ לגדול סביב השרץ
מימין: גם אם השרץ יוצא מהעפץ, הוא משאיר מאחוריו קליפת ביצה טמאה
גודל העפצים האלה כגודל זיתים גדולים
משמאל: השרץ במרכז מפריש חומרים שגורמים לעפץ לגדול סביב השרץ
מימין: גם אם השרץ יוצא מהעפץ, הוא משאיר מאחוריו קליפת ביצה טמאה
ביורה דעה פ"א אנו מוצאים: "כל היוצא מן הטמא - טמא". שפתי כהן מפרש: "וצירן אסור ודאי מדאורייתא". הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, ג, יא) כותב: "הואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור". ביורה דעה (פז, יא) כותב הרמ"א: "דבר האסור בעצמו ומעמיד אפילו באלף לא בטל". שפתי-כהן ובאר-היטב מפרשים: "כיון שהוא מעמיד אנו רואין כאילו האיסור בעין." גיליון מהרש"א מפרש: "דוקא באי אפשר להיות בלעדו".
עפצי עץ אלון הם נגע שגדל רק בגלל הליחה היוצאת מהשרצים. עפצים אלה אינם יכולים לגדול בלי ליחת השרצים, כמו שאומר מהרש"א: "אי אפשר להיות בלעדו". על כן, יש לליחת השרצים דין של דבר המעמיד וכאילו האיסור בעין. ליחת השרצים - אי אפשר לעפצים להיות בלעדיה על כן אפילו באלף אינה בטלה ועפצים אלה אינם כשרים לאכילה.
כשמבשלים עפצים במים כדי לייצר דיו סת"ם, ליחת השרצים נכנסת לדיו. דין בטול לא שייך בליחת השרצים כיון שכל קיומם של העפצים הוא רק בגלל ליחת השרצים, ודבר המעמיד אפילו באלף לא בטל. בימינו יש שעושים דיו סת"ם מעפצים בלי לדעת שהם נגע שגדל על ידי שרצים. למרבה הפלא יש גם דיו מעפצי עץ אלון עם הכשר! יש להזהיר מפני השמוש בדיו עפצים כיון שהוא מכיל ליחת שרצים שאינה בטלה אפילו באלף.
מכאן אנו למדים שגם על פי הטבע, מצד הלכות כשרות, אין לערב עפצים בדיו סת"ם.
מקורות
- דורש
ציון - שאלות ותשובות מפי הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט"א. שאלה - 38954:
לכבוד הרב שלום רב. הרמ"א לפעמים מביע דעתו בהלכה ומסיים במילים "כן משמע
בזהר". שאלתי את רב ביהכ"נ לפשר המילים "כן משמע" ומדוע אינו אומר בפשטות
את ציון המקור, למשל: "כן כתוב בזהר". ענה לי הרב שהביטוי "כן משמע" בא
לציין שיש לרמ"א ספק אם אכן זה הפירוש הנכון של דברי הזהר, ויתכן שיש לדברי
הזהר גם פירוש אחר. האם כבוד הרב מסכים עם ביאור זה? האם יש משמעויות
נוספות לביטוי "כן משמע"? תשובת הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט"א: מסכים
בהחלט, ולפעמים הדברים אינם מפורשים בהחלט, אלא נראים כך
http://www.doresh-tzion.co.il - זהירות - רוב העפצים אינם כשרים
http://dio-lanetzach.blogspot.com/2011/12/blog-post_15.html - מהם עפצים ולצורך מה השתמשו בהם?" ד"ר משה רענן"
http://www.daf-yomi.com/DYItemDetails.as px?itemId=7867
0 comments:
Post a Comment